חומר משמר

אם לא ידעתם, החיים מורכבים מבחירות. המצפון האנושי בשילוב עם בחירה רגעית לא נכונה, יכול להשאיר אותנו בקרוסלה בלתי פוסקת של רגשות אשם, שימצאו את דרכם בצורה חולה זו או אחרת לחיים שלנו. את כל זה כבר למדנו – למקרה שלא קראנו ספרים של פול אוסטר - ב-"21 גרם". תורידו את משחקי הזמן, הזיונים והשופוני הקולנוע, וקיבלתם את "דרך לא שמורה", סרטו החדש של טרי ג'ורג' ("הוטל רואנדה").

כבר מהפתיחה האובר-פסטורלית אפשר בקלות להבין שמשהו רע מאוד הולך לקרות כאן. אית'ן לרנר (יואכין פיניקס) ואשתו (ג'ניפר קונלי), הם הורים גאים הצופים בבנם ג'וש מנגן בצ'לו ומתמוגגים; מנגד, דוויט (מארק רופלו) - גרוש ועצבני - מנסה ליהנות ממשחק בייסבול עם בנו בזמן שגרושתו (מירה סורבינו) מאיצה בו להחזיר את בנם הביתה. אית'ן ומשפחתו עוצרים לתדלק, וכאשר ג'וש המוכשר וטוב הלב, הולך לשחרר את הגחליליות שאחותו מצאה, מפגש גורלי בינו לבין הג'יפ של דוויט, ישאיר אותו מת לצד הדרך, כיוון שלוקאס בנו בדיוק נמנם, יוצא שדוויט (שכמובן נתקף בהלה וברח מן המקום בחיפזון) הוא היחידי שיודע שהוא אחראי למותו של ג'וש.

אחרי זמן קצוב של בכי, אומללות, האשמה עצמית ושכול (ג'ניפר קונלי היא מתייסרת מעולה), התחלה כזו יכולה להתפתח לכל מיני כיוונים, ולאו דווקא להתמקד במשפחה השכולה בלבד - בינינו, זה לא ממש סוחב 100 דקות ואכן "דרך לא שמורה" מזגזג בין הסבל המשפחתי לדוויט המפוחד, שעוד לא התחיל אפילו להתמודד עם מעשיו ונמצא בהתלבטויות לגבי אם, איך וכלפי מי להתוודות.

גם פיתולי עלילה לכאורה בלתי צפויים – די, היו כאן מספיק ספוילרים - אינם מובילים את הסרט לכיוונים בלתי צפויים והסיכום, על שפע גילוייו וקתרזיסיו, יהיה פחות או יותר מה שיכולנו לצפות לו מהרגע של התאונה המחרידה (כאמור לפני מספר לא מבוטל של דקות). כל זה משאיר אותנו עם ספק צבות, ספק מלנכוליה, אך יותר מכך עם תחושה גדולה של בזבוז זמן.

כאן אולי המקום לומר ש"דרך לא שמורה" הוא סרט שמלוהק בצורה שגויה ומוסרט על המסך הלא נכון - הוא היה מרגיש הרבה יותר שלם בערוץ הולמרק ועם שחקנים שיותר מזוהים עם המדיום הטלוויזיוני (בוא נאמר ג'יל הנסי, מרטין דונובן, ג'רי רייאן וקייל סיקור). השינוי הזה אולי לא היה הופך אותו לטוב יותר, אבל גם לא היה מביא אותנו לאולם בטוענה שמדובר בסרט קולנוע. מלבד רופלו המצוין, אף אחד מהשחקנים לא מזיק לסרט. התסריט הוא, כאמור, לא מעניין מספיק מבחינת הסיפור, אבל כתוב לא רע ברמת הדיאלוגים; יש לסרט זרימה טובה והוא מצולם בצורה מאוד אסתטית, כך שגם אם לא מדובר ביצירת מופת, לפחות אין על מה להתלונן.

אבל "דרך לא שמורה" הוא סרט סתמי, כלומר מאוד לא מיוחד. כשהייתי ילד בקייטנה, בימי שישי היו מקרינים לנו סרטים אוסטרליים מהאייטיז וכולנו היינו שמחים. "דרך לא שמורה" הזכיר לי בדיוק את הסרטים הללו, כאילו אין היום מיליוני סרטים לבחור ביניהם, והצפייה בקולנוע נותרה עדיין בגדר ברירת מחדל. זה כמובן לא קשור לגודל – לא כל סרט שמתוקצב מתחת ל"רובוטריקים", אינו ראוי למסך הגדול, אבל מספיק אם ניזכר ב"מישהו לסמוך עליו", "בחורה טובה" או "חיים בין השורות" - כולם סרטים קטנים מאוד, אבל יש בהם את הערך המוסף הזה של סרט קולנוע, את הזווית המקורית שתמצאו רק שם – כדי להיזכר שאפשר גם אחרת. "דרך לא שמורה" הוא מה שמכנים בצבא למל"מ - לא מזיק ולא מועיל; אין בו שום דבר חדש, מקורי או מעניין והשאלה הראשונה ששאלתי את עצמי לאחר שוט הסיום היא "למה לעזאזל עושים עדיין סרטים כאלה?", למרות שהשאלה היותר רלבנטית היתה צריכה להיות "למה לא עשו ממנו סדרה?".