גוש עציוני

לא מזמן פורסם שלהקת סינרגיה מועמדת לזכייה בפעם השניה בתואר הרכב השנה, בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ 24. סינרגיה, כמו שיודעים כל מאזיני הרדיו, היא אותה להקה שעלתה לתהילה בזכות החידוש הרועש ללהיט של שלמה ארצי, "חום יולי אוגוסט", וגם קצת בזכות העובדה שחבריה הוצגו כאנשי מחשבים ביום – מוזיקאים בלילה, המקדישים את כל מרצם וזמנם הפנוי לדבר הזה, שהם באמת אוהבים. עכשיו, אם נחליט להיצמד לעובדות, בין הסינרגיים יש בקושי היי-טקיסט אחד, ובכל זאת, מישהו טרח לקעקע אותם ככאלו בתודעה שלנו, אולי כי הניגוד בין עבודת היום האפרורית לרוק'נ'רול הכאסחיסטי בבארבי מוכר יותר תקליטים.

השאלה היא, אם כך, איפה בדיוק נמצאת נקודת ההשקה בין האמן לאיש המחשבים. במקרה שלנו מדובר ביאיר עציוני, שאם השם שלו לא אומר לכם הרבה זה - כמו רבים מחבריו לסצינה האלקטרונית - הוא שם דבר בעיקר מעבר לים. עציוני אחראי למוזיקה, שהוא "לא רוצה להגדיר כאקספרימנטלית", אבל יש בה "גם נויז, גם פסנתרים, גם המון הרגשה של דאב ואקו אמביינטי כזה". את האלבום החדש שלו הוא הוציא לאחרונה בלייבל היפני היוקרתי "Spekk", לצד יוצרים כמו וויליאם בסינסקי ודה אלפס. האלבום, "Flawed", מנסה, כראוי לשמו, להתחקות אחר הפגום – השגיאות, הטעויות והנסיונות הלא מוצלחים.

"העבודה בהיי-טק זאת העבודה שלי", אומר עציוני. "המשאבים שלי לעשיית מוזיקה הם מוגבלים. מוזיקה, לפחות המוזיקה הזאת, ולפחות עבורי, לא בדיוק משלמת שכר דירה. אז אני עושה אותה רק בזמן שנשאר אחרי העבודה. אני חושב שאני בין האמנים היחידים שלא מצליחים לעמוד בקצב של עצמם. יש לי המון דברים, המון ריליסים, פרוייקטים, ופשוט אין לי זמן להגיע אליהם".

הסיבה היא, ואיך אפשר אחרת, המחסור בקהל. "קהל מטורף למוזיקה הזאת בארץ אין. שואלים אותי למה אני לא עושה לעצמי יותר יחסי ציבור, אבל זאת מוזיקה אלקטרונית מז'אנר שהוא לא מספיק מרקיד בשביל להרקיד, ולא מספיק אקדמאי בשביל האקדמאים. זה איפשהו באמצע, וזה גם מה שאני אוהב. אגב, אני לא חושב שהחתך הוא כזה שונה ביחס למדינות אחרות, זה פשוט שבאמת אין פה הרבה אנשים. אמנים מחו"ל שואלים אותי למה לא לעשות טור, אבל מה יש לך כאן? תל אביב, אולי ירושלים, אבל אתה לא יכול להביא את זה לאשדוד. לא יגיעו מספיק אנשים".

עציוני, שמוכר יותר בשם הדי ג'יי שלו, ורמונט, מוכר אפילו עוד יותר בתור מחצית מהצמד Faction, יחד עם רני גולן. הם הוציאו יחד את האלבום "The End of Tel Aviv" בלייבל הבריטי השווה "Neo Ouija". "פלואד" הוא עבודת הסולו הראשונה שלו, ששמו גם חתום עליה. "זה האלבום שלי, אלבום אישי", הוא מסביר. "כששני אנשים עובדים ביחד זה סוג של פשרה. לפעמים היא מאוד נותנת, אבל לפעמים אתה רוצה לעשות דברים לבד".

הוא מספר ששלח ללייבל היפני, שהקים נאו סאגימוטו ב-2004, 3 קטעים שעבד עליהם. המענה המהיר היה, שאם יצליח להרים אלבום שלם באותו רמה, ב"ספק" ישמחו להוציא אותו. "לקח לי הרבה זמן לגמור את האלבום. כשכבר סיימתי אותו הוא היה חצי כמו עכשיו וחצי טכנו. ב"ספק" אמרו לי שהם לא לייבל של טכנו, ושלחו אותי לעבוד על החצי השני מחדש. בסוף לקח לי שנתיים לגמור את זה.

האלבום הזה מדבר על שגיאות, על דברים שלא מצליחים, לא מושלמים. הקטע היפה הוא שזה קרה גם לי: דווקא אני, איש ההיי-טק, לא עשיתי גיבויים. אחרי שגמרתי כבר לעבוד עליו, כשעברתי דירה, הכל נמחק, כל המוזיקה נעלמה לי. למזלי קניתי כמה ימים לפני זה צורב ויצא שבטעות צרבתי כמה קטעים, ומזה התחלתי הכל מחדש. אבל זה לא ייאש אותי, אני לא עצוב שלא גיביתי. זה אפילו נתן לי תחושה טובה, כי הייתי צריך להתאמץ יותר, לעשות הכל מחדש. אתה משתפר כל הזמן, לומד יותר, אז עשיתי את זה אפילו יותר טוב".