טוחנים מים מים

צביקה הדר סיפר פעם בראיון שבאחת מנקודות השפל בחייו, ניגש אליו פלוני ברחוב וביקש ממנו לגעות כמו ז'וז'ו חלסטרה. התחנונים ניצחו את ניסיונות הסירוב שלו, ובסופו של דבר הוא פלט בחוסר חשק "עעעעאאאאההההה" וראה את הנמען שלו נקרע מצחוק.

הניסיונות של ארז ולימור לשכנע את אברי לשיר את הלהיט האלמותי של הילד רובי, "מים מים", הזכירו לי מאוד את הסיפור הזה. בין אם היה מדובר במערכון כתוב ומתוכנן ובין אם ברגע של ספונטניות טלוויזיונית שלא מצליחה להתחמק מהנוסטלגיה שמאיצה בה לספק את צרכיה, זה היה רגע עצוב. עיניו של אברי היו כבויות והוא נראה אומלל, כאילו אין דבר שפחות מתחשק לו כרגע, מאשר לשיר בפלצט "מים מים", רק כדי לראות את הקהל מוחא כף בסיפוק, כאילו לשם כך נתכנסנו כאן.

אבל המבט של אברי - אני לא אתפלא אם העיסוק הרכילותי בסכסוכים בין השניים, כולל הפינה התמוהה של אורי גוטליב, תרם לכך - הוא לא הסיבה היחידה לעליבות הרגע, אלא הרידוקציה של שני היוצרים של אחת מתוכניות ההומור החשובות שהיו כאן, ליצירה שלהם עצמם. "העולם הערב" היתה תכנית גדולה, ולא רק בגלל הזיכרונות; היא היתה כזו, כי היא הביאה לטלוויזיה נונסנס טהור ואמירה אישית - לעתים נוקבת, לעתים דבילית, אבל אמירה - והיוותה הרבה יותר מדחפור שמפנה את הדרך לבאים אחריו. היא הדבר עצמו.

רק בשביל הספורט, נכנסתי לא מזמן ליו-טיוב והראיתי קטעים מ"העולם הערב" לכל מיני דרדקיות שלא ידעו את יוסף. אחרי שלושה מערכונים, היה ברור שממבחן הזמן – המבחן הקריטי ביותר עבור הומור – היא יוצאת עם ציון לשבח מהרקטור. אלא שבחגיגות 40 שנה לטלוויזיה של "רק בישראל", אי אפשר היה להבין את זה; הדיון בחשיבותה של "העולם הערב", והניסיון לתמצת אותו לכדי דמות מגוחכת אחת, נחל כישלון, וחבל שכך. הרי ב"העולם הערב", בלי וירטואוזיות בגילום הדמויות, פירוטכניקה, איפור ותקציב, השניים האלה הצליחו לייצר חצי שעה שבועית, לא כולל הלקט של יום חמישי, עם הומור קיצוני; ושלא יהיו טעויות, הוא היה קיצוני (איך תקראו למערכון "לילה טוב שלומפי", אם לא ככה?). אפילו מילה על מלחמת המפרץ – האירוע המכונן בחייה של התכנית שהפך אותה מסוד כמוס לשם דבר בכל בית - לא נאמרה (חפשו ברשת את עינב גלילי מדברת אל סדאם בערבית ומעגל ההרגעה של קובי מידן). מזל שיש קטעי ארכיון עם ירדנה ארזי שמתפללת לגשם, כדי שאברי לא רק יתפתל בין חמוקיה של לימור, ויחייך קצת.

אחרי שלימור הלכה וארז ואברי נשארו לבד ב"איפה צדקנו?", הערב קיבל תפנית. עבור מי שנדבכים משמעותיים באישיותו עוצבו על ידי השניים, השיחה ביניהם היתה תענוג צרוף – שיחה עם כנות נדירה בתוך המדיום (כולל לקיחת האחריות שלהם על הציניות והריחוק וקצת זחיחות כי אי אפשר בלי), שבה הכימיה הכל כך ייחודית, שיצרה את השילוב החד-פעמי הזה שנקרא "ארז ואברי", קיבלה סוף סוף ביטוי הולם. אפילו השמרנות והמוסרנות של אברי – לא נעים לי להיות זה שאומר את זה, אבל אי אפשר למנוע מילדים ובני נוער גישה לתכנים מיניים - עברו בצורה חיננית, אולי משום שמי שהוציא אותן ממנו, היה ארז.