"אבידות ומציאות" הוא אכן שם הולם לשיתוף הפעולה בין דנה מודן ושבי גביזון - בדגש על אבידות: לאורך רוב הסרט נדמה כי שני היוצרים לא השכילו למצוא להם את הטון המשותף גרוע מזה, הם בכלל לא על אותה אוקטבה. כך יוצא, שהסרט מתקיים במישורים רבים שלרוב אינם נפגשים. אבל התמונה המצטיירת בסיום אינה לגמרי שחורה ישנן גם מציאות: בסוף הסרט, ממש בחמש הדקות האחרונות, משהו מתרומם ומתגלה לבסוף הטריטוריה הרומנטית האפשרית למודן וגביזון. ויש בה קסם.
שורש הבעיה של הסרט נעוץ בכך ששני יוצריו הם בעלי עולמות מגובשים, מובחנים ומוכרים היטב לצופה. לדנה מודן יש את היושרה הבוטה ומלאת החן ולבסוף גם עתירת חסד שמאפיינת אותה והפכה את "אהבה זה כואב" להצלחה טלוויזיונית מענגת. עולמו של גביזון שונה עד מאוד; ההתנהלות בו היא סהרורית, ספקנית למדי באשר לאפשרות של מפגש אוהב, או כן, בין אנשים, וכתוצאה מכך, זהו עולם מכונס לתוך עצמו שגבולותיו סוגרים עליו ואוטמים אותו מהשפעות חיצוניות.
ייתכן ומסיבות אלה בדיוק ביקש גביזון לחבור למודן ולהיגאל מהסוליפסיזם של שפתו החסומה רגשית. אך המרקחת לא התבשלה דייה. גביזון הרי אינו אמן מבצע, ולא יכול היה לביים סרט ברוחה וסגנונה של מודן תוך השמטת הסגנון שמאפיין אותו. העובדה שהסרט יוצא כחלק מפרויקט משותף הכולל סדרה בהפקת "קשת" (סדרה שתספר סיפור דומה, עם אותן דמויות ואפילו עם אותם צילומים לעתים) לא מצדיקה את הרפיון של הסרט, ואת האיחור שלו להתרומם. מצד שני, היא גם לא מעלה חשק לראות את הסדרה.
מצא אישה, מצא רע?
בסרט ישנה קרן אור עקבית אחת, וזוהי הופעתה שרה אדלר: היא מצליחה לשמור על האינטגריטי שלה כאדם ושחקנית, חרף כל המהמורות שהתסריט מזמן לה. מלבדה, ישנם עוד הרבה רגעים מרשימים ומשכנעים כשלעצמם, כמו ההופעות החזקות של אבוטבול ואשכנזי. מיה דגן טובה לפרקים, למרות שהיא הצלע הפחות מוצלחת מבין הצוות הפותח. פעמיים בסרט מבליחה גם לירון (ויסמן) שפרמן היפהפייה ובכמה דקות קצרות שובה את המסך לגמרי בעדינות ובאינטליגנציה שלה.
על מנת שסרטים בעלי מבנה רופף או מודולארי, כמו "אבידות ומציאות", יצדיקו את קיומם, יש תחילה לבסס עשייה ז'אנרית ענפה ומגובשת. גביזון מבקש לשחק בציפיות הצופה הישראלי, כשזה עדיין לא רגיל לסרט העשוי היטב. במילים אחרות, הפארודיה לא יכולה להקדים את האבטיפוס אותו היא מגחיכה. מסיבה לא ברורה, זה מה שמתרחש לעיתים בעשייה המקומית וגביזון הוא דוגמה טובה לכך. ישנה תחושה כאילו רוחק הראייה הוא עד הסצינה הבאה, ואין חזון שמלכד את החומר כולו. בדיוק מסיבה זו "חופשת קיץ" שיצא לאחרונה הוא כזה אירוע אורך הנשימה והאיפוק שבו מאפשרים את התממשות החזון של הבמאי כחוויה רגשית, איטית אמנם, אך כזו שמחלחלת פנימה אצל הצופה.
נדמה שלו היו מתחילים מודן וגביזון את העבודה המשותפת בנקודת הסיום של הסרט, היה מתקבל תוצר בעל קסם וקוהרנטיות. אבל זהו לא המצב: הסרט הוא סך הסקיצות, הטיוטות, האבידות והמציאות שהשותפות הלא-טבעית הזו הולידה.