דוגיסטייל

בתוך מערכת יחסי הגומלין וההפריה הבלתי פוסקת בין החיים האמיתיים לאמנות, פשיטת הרגל של המונוגמיה הולכת ותופסת מקום מרכזי בדיון. השינוי בייצוג של הדבר המדכדך הזה שנקרא "החיים" – לפחות אם להאמין לסלב התורן, שמתלונן עד כמה סבל מדיכאון, אפרופו הסרט/סדרה/דיסק/מחזמר שהוא מקדם - והמורכבות של חוסר הסיכוי לשמר זוגיות לטווח ארוך ועדיין לחתור לאושר, עושה רק טוב לאיכות הדרמה הטלוויזיונית. הצעקנות, האובר-סימבוליזציה, המוסרנות והסטריאוטיפיות הולכים ומאבדים את מקומם לאנדרסטייטמנט, רגישות, אמפתיה כלפי מקרבנים וקורבנות כאחד – הרי בסופו של דבר ביחסים כולם קורבנות – ודמויות, שמדברות כמו אנשים אמיתיים, ולא כמו, סליחה על הפלגיאט, פלקטים.

הדגל, אותו נשאו בין השאר "רגליים קרות", "הבורגנים", "בטיפול" ו-"Tell Me You Love" הסנסציונית שסוגרת עכשיו עונה ראשונה ב-HBO, עובר כעת ל"להוציא את הכלב" של ניר ברגמן ושירלי מושיוף, וננטע עמוק בתוך היצירה המקומית. בדומה לכל אותן מקבילות נכבדות, גם "להוציא את הכלב" מטפלת בפסיפס אנושי רחב, עם קשר רופף עד גורדי שמתקיים בין שלל הדמויות שבו.

העלילות השונות - למרות שכמעט כל אחד יכול להזדהות עם כולן – מצליחות להתרחק מהשבלוניות. גם אם מדובר במורה שמואשמת בבעילת קטין, זוג במשבר גיל העמידה, או בחורה צעירה שמנהלת רומן חסר סיכוי עם גבר נשוי (ואין טעם לפרט מי ומה, זה סתם יבלבל. תאמינו לי שכל הקאסט עושה עבודה מצוינת). לאו דווקא בגלל שבכל אחת מהעלילות יש איזה טוויסט תסריטאי מרהיב, אלא משום שהן לא מפחדות לצלול לעומק ולגעת בכאב, מבלי לרדת אל המלודרמטיות. ההבנה שקשיים הם חלק בלתי נפרד – מהמורה אחת מני רבות שמגיחות אלינו מדי רגע – מהחיים שנמשכים גם אחריהם, יוצרת רגעים חיוניים של פיוס וחמלה בתוך הטון הכללי הקודר. נוכחות החזה של לינור אברג'יל מבעד לפוסטר הענק שנשקף לכל אורך הפרק הראשון וסצינת ההשתנה של הכלב על השטיח - רגע שמעורר רחמים מבלי להיות בעצמו פתטי - הם דוגמאות מצוינות לרגישות הזו.

גם מבחינה צורנית, "להוציא את הכלב" מצליחה להיות מקורית (וכאן מגיע הקרדיט למושיוף וברגמן שלא עושים לעצמם או לצופים הנחות, כשדברים שנראים מסורבלים מעט בפרק הראשון והעמוס, נפתרים יפה בפרקים הבאים), כאשר היא נפתחת בפרולוג של כל הסיפורים ומדי פרק מפרקת לגורמים אחד מהם, עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן, לעומת ציר העלילה שהוגש לנו בתחילה. המשחק הזה הוא הרבה מעבר לגימיק – הוא גורם לנו להניח הנחות ומאוחר יותר הופך אותן על פיהן, שוב ושוב, והוא אחד הגורמים העיקריים לכך שהצופה מייצר, בסופו של דבר, אמפתיה לכל הצדדים.

אחרי שנתנו בראש עם יבוא הרכש החדש, גם היצע המקור של הוט גורם למנוי יס כמוני – עד לא מזמן עם תחושת גאווה - להתקנא, וזה לא באמת ינחם אותי אם הטלנובלה החדשה של אורי גרוס תהיה טובה יותר מ"בובות". תחושת הרעננות שמגיעה ממחלקת הדרמה של הוט, אפילו מסדרות שאני פחות מתחבר אליהן כמו "הבורר" ופרשת השבוע", ובוודאי שעם "בטיפול", צריכה להדליק אור אדום לא רק עבור המתחרים, אלא בעיקר אצל רשת, קשת וערוץ 10 עם לוחות השידור הדינוזאוריים שלהם.

להוציא את הכלב, שבת, 22:00, הוט 3