כל האמצעים כשרים

לכפיר אפשטיין ואבי עברי יש לא מעט מן המשותף: שניהם יוצרים שנכחו מאחורי-אחורי-אחורי הקלעים של תעשיית הפופ (אפשטיין כתב לגלי עטרי והראל סקעת, עברי היה בצמד רוקט בשנות ה-90), שהגיעו למעמד אלבום הבכורה מעמדת זינוק של שיר בפלייליסט גלגל"צ ("יש לך כוח" לאפשטיין ו"עכשיו תורי" לעברי). אך הדמיון הגדול ביניהם נובע דווקא מהעובדה ששניהם חלק מתנועה רחבה של יוצרים, שגדלה במעגל הקרוב למיינסטרים הישראלי, המחלק כרטיסי כניסה נדירים למועדון המצומצם של "כוכבים" – אבל לא ממש שם. ליד.

כשכל אוחז גיטרה יכול להקליט אלבום בהשקעה אפסית, הוצף השוק הישראלי בעשרות אמנים שניתן לקטלג אותם כ"שוליים-מיינסטרים", כלומר אמנים חסרי אג'נדה מוזיקלית מלבד "תאהבו אותי בבקשה", אך כאלו שעדיין נמצאים בשוליים וטוענים לכתרים הקשורים בכך.

מה שלקח לשלמה ארצי כמעט 20 שנים, כמעט ולא מתאפשר היום, בקודים המעט-אכזריים שתובע אותו "טעם הקהל". כתוצאה מכך, נוצרה תופעה של יוצרים שהחזון האמנותי שלהם נעוץ בקליעה לאותו חור זעיר של אהבת הקהל, הרדיו והטלוויזיה: ההשפעות שלהם מגיעות מהמיינסטרים, ההערצה שלהם נתונה לאמנים שטבעו בפופולריות, והמוזיקה שלהם מכוונת להתניה "אם אהבתם את עברי לידר/שלמה ארצי/אביב גפן...." וכו' והם כותבים בעיקר אוויר בטעם תפוח. עם זאת, העובדה שהעולם כה רווי במיליוני יוצרים כאלו, מותיר את רובם ב"שוליים" עם כל המשתמע מכך.

אמנים מסוג ה"שוליים-מיינסטרים" כאפשטיין ועברי משמשים, בהיצע האמנותי הלא קיים שלהם (לא חידוש ולא תעוזה, לא כתיבה ולא אמירה), עלה תאנה לכוחות הכבדים בתקשורת הישראלית כיוצרים אלמונים שמקבלים במה. עובדת היותם פלמונים שהתפרסמו, לא מעידה על הרחבת החגורה של טעם הקהל הישראלי. היא מעידה רק על ציניות והתנשאות של 'קובעי הטעם' על קהל מסומם מבינוניות, שאחר כך בכלל מאשים את מבקרי המוזיקה שהם לא יודעים לפרגן למי שלא מהברנז'ה.

לזכותם של אפשטיין ועברי ייאמר, שהם באים מאמונה גדולה וכנה בדרכם. אפשטיין חיזק את עצמו בהפקה המוזיקלית של טל פורר, שועל מנוסה במשעולי הריטה/שלמה ארצי/נינט ויצר אלבום בכורה לא מחופף כנהוג במקומותינו. אפשטיין שר בקול רחב ונעים על עצב, בדידות, אמונות וכמובן, "המצב", במין ניסיון כלאיים להגיד משהו מבלי לומר דבר. הוא רוכב על הצלחת שני אלבומיו הראשונים של עברי לידר, שהתבססו על גיטרות בדיסטורשן עצור, כשבכל פעם שהוא חש שהוא מדגדג את קצה ההעזה ("בובה על חוט", "מנגינה קטנה", "יש לך כוח"), הוא מסתגר בקלישאה, מנמיך את הווליום ומנסה להיצמד לקירות אליהם הוא כה עורג.

למרות שמרביתנו כבר התרגלו לסוג כזה של יצירה, עדיין מעקצצת תחושת הכישלון: אפשטיין מוכשר ואלגנטי, אלבום הבכורה הקרוי על שמו בהחלט מציג דמות מגובשת ומוזיקלית, ויש גם שורות שנונות. אך עדיין המשפט החשוב בכל האלבום, הוא גם זה שמגדיר מצוין את תופעת זמרי ה"מיינסטרים-שוליים": "לא נשאר לי כלום מלבד השעמום, ומעניין ששעמום זה לא נורא".

כפיר אפשטיין, "כפיר אפשטיין", הליקון.

כמו אפשטיין, גם אבי עברי מציג סגנון אחיד תחת הכותרת: "לו רק שלמה ארצי ועמיר בניון יכלו לעשות ילדים". גם עברי מתוגבר במפיק מוזיקלי הבקיא במשאלה הגנטית-מוזיקלית הזו, שמוליק דניאל, ואיתו הוא יצא למסע הארוך לחיבוקה של קיסריה.

יפה שעברי שיבץ את להיטו הגדול, "עכשיו תורי", כשיר החותם את אלבומו "אושר בטוח", ולא בתחילתו. אך זוהי הפעם היחידה שהוא מעז לעשות דברים אחרת: מכאן יש רק להיטי טנגו עטופים אתניות מאולחשת ("ימים טובים"), גיטרות סינגולדה ("שיר שמח", "עכשיו תורי") וכמובן, המון המון אהבה, דאגה וחמלה.

"אושר בטוח" אמנם לא מתיימר, אבל הוא אלבום כל כך אטום בפני היצירתיות, גם ביחס לסטנדרטים אליהם עברי שואף: אין לו את הווקאליות המרגשת של עמיר בניון, שיכול לקחת מתכון של אהרוני ולהפוך אותו למזמור יום כיפורים, ואין לו את הזרימה הטקסטואלית של שלמה ארצי, זו שהיום נשמעת כמו החלקה על בננה, אך פעם הייתה כמעט פסיכדלית. "אושר בטוח" מעורר געגוע לשירים הישנים של שליימל'ה, וסימן מעודד זה לא.

"המיינסטרים-שוליים" של אפשטיין ועברי חייב להפסיק לבהות בפוסטרים של אלילי ההמונים שלהם, ולהתחיל לחשוב על תוכן עצמאי. ועד אז, כל "המבקרים המניאקים שלא יודעים לפרגן" מהטוקבקים, ימשיכו לכתוב את זה.

אבי עברי, "אושר בטוח", בארבי רקורדס.