מקום לדאגה

לפני שנה, כשאורן רק הגיע לתל אביב, היתה לו הרגשה שבעיר הזאת הכל יכול לקרות, או ככה לפחות הוא אומר. מאז, הוא התחיל לדבר בקלישאות ("אומרים שאם אתה רוצה להצחיק את אלוהים ספר לו על התכניות שלך" ו-"תל אביב זה הקצב, הברים, האנשים, הלילות"). סצנת הפתיחה של הפרק הראשון של הדרמה החדשה של ערוץ 10, "המקום", לא היתה מבטיחה, להיפך. אלי אלטוניו מקריין לצופים קטע שנשמע כאילו נלקח מהבלוג "אורבניקו - נער מתבגר מגיע לעיר הגדולה", כשלפתע מתחיל לרדת מבול, והוא, כמה מפתיע, היחיד בכל הרחוב שאין לו מטריה. בשלב הזה נאנחתי באכזבה, ואמרתי לעצמי שאם התסריט אמור להבהיר לי שתל אביב היא עיר קרה, בודדה וגשומה, כדאי שזה ייעשה בצורה מעט יותר מתוחכמת, או לפחות בצורה כזו שתגרום לי להאמין שמי שכתב את התסריט (שלמה משיח, שעומד מאחורי "לתפוס את השמים" וגם מאחורי "אבא גנוב 2") היה פעם תל אביבי, או לפחות ראה מבפנים את דיזינגוף סנטר.

בסופה של הסצנה הפותחת מצליח להיבנות מתח, כשאלטוניו קורא בשמה של ענת (רננה רז) שוב ושוב, ואומר בטראגיות ש"מה שקרה לא היה צריך לקרות". ישר רציתי לדעת אם ענת התאבדה או סתם מתה לה, אבל היי, בעיר הגדולה לא מספקים תשובות מיידיות, צריך לסבול הרבה כדי לקבל אינפורמציה, וככה הצופים מועברים ל"לפני שנה", כשאורן, סטודנט לתיאטרון, התחיל לעבוד "במקום הכי חם בתל אביב", שגם מתהדר בשם המגלומני משהו - "המקום" (ככל הנראה מדובר בבראסרי M&R ולא במקום של אסנת, נניח).

מכאן, העניינים מתחילים להשתפר, הרבה בזכות רננה רז, שמשחקת את ענת, המלצרית המסורה שכבר מתקתקת עניינים ויודעת את התפריט בעל פה, כולל תפריט היינות. רז עושה תפקיד אמין מאד בתור בחורה שמאוהבת בגבר נשוי ומלוקק, כזה שגם מסובך עם העולם התחתון, ובעיקר מצטיין בלשחק לה עם הנשמה בזמן שהוא מספק אותה ברכב שלו ומוריד אותה ללכת בגשם, בלי מטריה (כן, הצורך במטריות והעדרן הוא סוג של מוטיב חוזר בפרק הראשון).

פרט לרז, יש, כמו בכל מקום תל אביבי חם, את הלקוח הקבוע. במקרה הזה מדובר בשמיל בן ארי, שמשחק זמר שהתחיל להתפרסם בתקופה שהיו כאן רק פטיפונים, וכבר בפרק הראשון זוכה לפלירטוט מטריד מנערה צעירה במיוחד, שבסופו טוויסט שגורם לרצות לראות את הפרק הבא. אסף (יונתן סגל, מומו החתיך מאסקימו לימון) הוא הבעלים והשף. הוא לא נראה כמו שהוא נראה ב"שפשוף נעים", אבל יש לו סקס אפיל קולינרי של שף לחוץ ("אני לא דואג שלקוח לא יקבל את הסטייק שלו כמו שהוא רוצה אותו, אני דואג שהוא לא יקבל אותו כמו שאני רוצה אותו"), אשה שמנהלת אותו ואת העניינים (דורית לב ארי) וילדה שמתערבת לכל הצוות בחיים באופן חינני שעושה חשק לצבוט לה בלחיים. ליאורה ריבלין היא אמה של לב ארי ומנהלת ששולטת ביד רמה על כל המקום, אבל לפי שני הפרקים הראשונים לא כדאי לבנות על המשפחה הזו בכל הנוגע להתפתחות העלילה, כי בתל אביב כמו בתל אביב – רק הצעירים מעניינים ומתפתחים לאן שהוא, גם אם זה לאחור.

למרות שמדובר בסדרה על מסעדה, "המקום" לא מנסה לעורר תיאבון. גם הפרק השני, שבו יותר מכל מילה אחרת נאמר הצירוף "ג'מבו שרימפס", לא מצליח להפעיל את בלוטות הטעם. הסדרה בחרה להתמקד ביחסים שבתוך הצוות ובין הצוות ללקוחות, וקצת פחות בענייני מטבח ואוכל. כולי תקווה שזה עומד להשתנות בפרקים הבאים, כי לא לראות בסדרה שמתרחשת במסעדה תצלום של מטבח או את השף מכין מנה אפילו פעם אחת לאורך שני פרקים שלמים, זה קצת פוגם באמינות. מצד שני, גם העובדה שהברמן מתנזר מסקס כבר יותר מחודש וממליץ על זה ללקוחות לא ממש אמינה.

"המקום" היא סדרה נעימה על מסעדה והמסביב שלה, עם דגש על המסביב. זו דרמה במשקל טיפה-יותר-כבד-מנוצה, כזו שכיף להתיישב מולה בסוף היום ואפילו לטרוח לעקוב אחריה. היא לא תעשה לכם היכרות מעמיקה עם תל אביב, לא תכין אתכם לנהל את הבראסרי, לא תגרום לכם להתבוננות מעמיקה בקשיי החיים בעיר הגדולה או בכלל להתבוננות מעמיקה במשהו, אבל מה שבטוח זה שהיא תעשה להרבה נערות מתבגרות חשק להיות רננה רז כשהן יהיו גדולות.

הערה קטנה לסיום - נגמרו לאנשי הייעוץ המוזיקלי השירים, שהם צריכים לקחת את שיר הפתיחה של "זיווגים" גם לסדרה הזו?

המקום, שני, 21:50, ערוץ 10