פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גאולה אבן

      "חף מפשע", ספרו של ג'ון גרישם המבוסס על סיפור אמיתי, מסוכן לחובבי גרישם. נמרוד לין שרד רומאן קשה ומותח, ללא גאולה בסוף

      "חף מפשע" הוא ספרו הלא-בדיוני הראשון של ג'ון גרישם. יש לכך חשיבות לא-מעטה, משום שבמידה רבה, "חף מפשע" אינו ספר שגרישם יכול היה לבדות ממוחו הקודח. ככל שהדבר נוגע למותחנים המשפטיים שכתב – בשנים האחרונות הוא מתנסה בז'אנרים אחרים – הקאנון הגרישמי הוא קאנון נוצרי כהלכתו: העלילה סובבת סביב עורך-דין מוכשר שסוחב איתו עבר בעייתי, בדרך-כלל אלכוהליזם או תאוות-בצע, ומשפט מתוקשר מאפשר לו לגלות מחדש את כשרונותיו, עקרונותיו וצדקת הדרך האמריקנית. ג'ון גרישם, במילים אחרות, מוכר גאולה.

      אבל אין גאולה ב"חף מפשע". סיפורנו מתחיל ב-1982, בעדה, אוקלוהומה, עיר קטנה בלב חגורת התנ"ך האמריקנית. דבי קרטר, מלצרית צעירה ופופולארית, נאנסת ונרצחת באכזריות. השוטרים המקומיים עושים עבודה מחורבנת בזירת הפשע, ובעקבות שמועות וראיות מפוקפקות הם מחליטים להרשיע את רון וויליאמסון ודניס פריץ, שני חברים מקומיים, בכל מחיר. העובדה שהראיות נגדם קלושות אינה מרתיעה את אוכפי-החוק, אבל היא מונעת מהם להעמיד אותם לדין עד 1987, כאשר נערה נוספת נרצחת באותה עיר, והדרישה העממית לצדק נעשית בלתי נסבלת. בנקודה הזו מתחיל מסע הייסורים הבלתי-ייאומן של שני הנאשמים, ששיאו גזר-דין מוות שהושת על וויליאמסון.

      בסוקרה את משפט אייכמן, טבעה הפילוסופית חנה ארנדט את המושג "הבנאליות של הרוע", כפי שהוא משתקף בדמותו האפרורית של אייכמן. השאלה אם אייכמן היה רק פקיד היא ברת-וויכוח, אבל "חף מפשע" מספק הדגמה מצמררת לרוע בנאלי: איש לא התכוון להפליל חפים-מפשע; איש לא התכוון למנוע מוויליאמסון החולה טיפול רפואי נחוץ; איש לא התכוון להתרשל בייצוגו המשפטי. ועם זאת, לאורך מאתיים העמודים הראשונים של הספר נפרשת מסכת מדהימה הכוללת עבודה משטרתית עלובה וחסרת-אחריות, מערכת משפט נקמנית ואטומה ומתקני כליאה לא אנושיים בטבורה של הדמוקרטיה החזקה בעולם; קשה להחליט אם סיפור הרשעתם של וויליאמסון ופריץ קפקאי יותר או חלמאי יותר.

      מכיוון שמדובר בסיפור אמיתי, גרישם לא מסתיר את העובדה שב-1999 וויליאמסון ופריץ זוכו מכל אשמה. למעשה, קשה לי להאמין שמישהו היה צולח את הויה דלורוזה שפורש גרישם לולא היה מובטח בתחילת הספר סוף טוב לפרשה העגומה הזו. לכן נדמה שהעלילה של "חף מפשע" מצייתת לסכמת הגאולה הנוצרית של גרישם, כאשר לתפקיד עורכי-הדין הגיבורים מלוהקים אנשי פרוייקט "חפות", שמטרתו להביא לזיכויים של חפים-מפשע על סמך בדיקות דנ"א.

      מתיחת פנים

      אבל אין כאן גאולה, משום שעורכי הדין האידיאליסטיים אינם גיבורי הספר, אלא רון וויליאמסון, ו-וויליאמסון לעולם לא היה צולח בתור גיבור של מותחן אמריקני סטנדרטי. רון היה הבטחת הבייסבול הגדולה של עדה, עיירה שחיה ונושמת בייסבול, אבל צירוף של מזל רע ונפש פריכה מנעו ממנו להפוך למקצוען. מהרגע שנגמרה קריירת הבייסבול שלו, רון, שהיה יכול להיות מקסים וכריזמטי כשהיה על הגל, הלך ונכנע לדיכאון ולמשקה. הוא ניהל פלירט ממושך עם רשויות החוק המקומיות, בעיקר עקב פשעים קטנים ונטייה להטריד נשים, והיה תלוי באורח קיצוני במשפחתו. רון וויליאמסון, בקצרה, לא היה טיפוס חיובי. אין פלא, אם כן, שהמשטרה המקומית סימנה אותו מתחילת החקירה. תריסר השנים שהוא בילה בכלא, ובמיוחד השנים שבילה באגף הנידונים למוות, רק החמירו את מצבו הנפשי הרעוע, והוא יצא מהכלא איש זקן וחולה בן 46.

      בנקודה הזו במותחן בדיוני היה רון לומד מטעויותיו ופותח פרק שני רגוע בחיק משפחתו. זה לא מה שקרה במציאות. הוא המשיך לסבול מהתקפים פסיכוטיים והמשיך לשתות, המשיך לנדוד בין מרפאות, המשיך להסתבך עם החוק ולחיות על חשבון משפחה וחברים, עד שמת משחמת הכבד חמש שנים בלבד אחרי שחרורו. רון וויליאמסון לא למד דבר ולא שכח דבר; אם נגאל בצורה כלשהיא, הרי המוות גאלו מחיים שהיו רצף בלתי-נסבל של עינויי גוף ונפש.

      חייו הטרגיים של וויליאמסון מונעים מגרישם לסיים את "חף מפשע" בתרועות הגאולה שהופכות את שאר ספריו לחווית-קריאה מרוממת-רוח. "חף מפשע" הוא רומאן קשה, כמעט אקזיסטנציאליסטי בסכמו את חייו של וויליאמסון; הוא בא חשבון עם אמריקה הצבועה, המכוערת, צמאת-הדם; הוא עושה צחוק מעשרות תוכניות הטלוויזיה שמציגות את אנשי החוק כגיבורי-על מבריקים; למעשה, "חף מפשע" חותר תחת המפעל הספרותי של גרישם עצמו, שגואל, פעם אחר פעם, את מערכת המשפט המקרטעת באמצעות גיבור מצפוני בודד.

      אף על פי שמאה העמודים האחרונים של "חף מפשע", המתארים את תהליך הזיכוי, מהווים חוויה מתגמלת למדי לאחר מאתיים עמודים של גיהנום, כדאי לחסידי גרישם להיזהר בבואם לקרוא את הרומאן. הספרות שמציעים גרישם ודומיו נועדה להבטיח לקוראיהם שהכל, בסופו של דבר, יהיה בסדר. זה לא קורה ב"חף מפשע", ומי שמעדיף את הספרות שלו כשגאולה נוצרית הגונה מובטחת בסופה, עדיף שייתאפק עד למותחן הבא של גרישם.


      "חף מפשע", מאת ג'ון גרישם. תרגום: בן ציון הרמן. הוצאת מודן