פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'נטלמנים ושחקנים מאת ג'ואן האריס

      מעשי קונדס אכזריים מתחילים להתרחש בתיכון סנט או?זוו?לד. מיהו המורה שכל רצונו הוא להרוס את ביה"ס? מתוך "ג'נטלמנים ושחקנים" מאת ג'ואן האריס

      לפחות דבר אחד למדתי בחמש-עשרה השנים האחרונות: רצח זה לא כזה סיפור. זה בסך הכול גבול - שרירותי וחסר משמעות כמו כל האחרים — קו שנמתח בעפר. כמו השלט הענקי "הכניסה אסורה" לצד כביש הגישה המוביל לסנט או?ז?וו?ל?ד, שעומד לו שם כמו זקיף ברגליים מפושקות. עוד לא מלאו לי תשע כשנפגשנו בפעם הראשונה, והוא התנשא מעלי גם אז, נוהם ומאיים כמו בריון בבית ספר.

      "הכניסה אסורה
      מנקודה זו והלאה אין להיכנס ללא אישור
      בפקודה."

      ילדים אחרים אולי היו נבהלים. אבל במקרה שלי הסקרנות גברה על האינסטינקט. בפקודת מי? ולמה דווקא מהנקודה הזאת ולא מנקודה אחרת? והכי חשוב, מה יקרה אם אחצה את הגבול?

      ברור שכבר ידעתי שבית הספר הוא מחוץ לתחום. בזמן ההוא חייתי בצלו שישה חודשים, וכבר אז בלט הדיב??ר הזה בין כל הדיב??רות ששלטו בילדותי, דיברות שחקק ג'ון סנ?ייד. "אצלנו אין מקום לנקבות. אצלנו דואגים לקרובים אלינו. אצלנו נותנים את מאת האחוזים גם בעבודה וגם במשחק. כמה משקאות אף פעם לא הזיקו לאיש". ובראש הרשימה: "סנט אוזוולד הוא מחוץ לתחום", משפט שלפעמים הודגש במילים "הב??צ?פ?ר המזורגג הוא מחוץ לתחום למי שלא מחפש צרות", או במהלומת אגרוף בזרועי. ידעתי שהאגרופים אמורים להיות חבריים, אבל בכל זאת כאב לי. הורו?ת לא היתה הצד החזק של ג'ון סנ?ייד.

      אבל בחודשים הראשונים נשמעתי להוראה בלי לשאול שאלות. אבא היה גאה כל כך בתפקידו החדש כשוער הראשי; בית ספר עתיק שכזה, כזה מוניטין מעולה, ואנחנו נגור בבית השער הישן שבו התגוררו לפנינו דורות רבים של שוערים. נשתה תה על המדשאה בערבי הקיץ, וזו תהיה תחילתה של תקופה מופלאה. וכשאמא תשמע שהתמזל מזלנו, אולי היא אפילו תחזור הביתה.

      אבל חלפו שבועות, ושום דבר לא קרה. בית השער היה מבנה היסטורי שנועד לשימור, ובו חלונות סבכה זעירים שכמעט לא נכנס דרכם אור. תמיד היה שם ריח של עובש, ולא הרשו לנו להתקין צלחת לוויין כי היא היתה גורעת מהיוקרה של המקום. רוב הרהיטים היו שייכים לסנט אוזוולד - כיסאות כבדים מעץ אלון ושידות מאובקות - ולצדם המעט שחילצנו בשלום מדירת השיכון הישנה בא?ב?י רו?ד ונראה זול וזר למקום. אבא שלי הקדיש את כל זמנו לעבודתו החדשה, ומהר מאוד למדתי להסתדר בעצמי (אם באתי אליו בדרישה כלשהי, כמו ארוחה חמה או מצעים נקיים, מיד סו?וגתי כ"נקבה"), לא להטריד את אבא בסופי שבוע ותמיד לנעול את דלת חדר השינה שלי בשבת בלילה.

      אמא אף פעם לא כתבה; כל א?זכור של שמה היה גם הוא גילוי של "נקביות", וכעבור זמן מה התחלתי לשכוח איך היא נראתה. אבל אבא החביא אחד מהבשמים שלה מתחת למזרן שלו, וכשהיה יוצא לעשות סיבוב בשטח בית הספר או לשתות בירה עם החברים שלו, התגנבתי לחדר השינה שלו והזלפתי על הכרית שלי מעט מהבושם הזה - קראו לו סינבאר - ואולי להעמיד פנים שאמא צופה בטלוויזיה בחדר הסמוך, או שהיא רק קפצה לרגע למטבח כדי להביא לי כוס חלב ותכף תבוא להקריא לי סיפור. זה היה קצת טיפשי, באמת: היא אף פעם לא עשתה את הדברים האלה כשהיתה בבית. על כל פנים, אחרי זמן מה אבא כנראה זרק את הבקבוק, כי יום אחד הוא פשוט נעלם ומאז לא זכרתי גם את הריח שלה.

      חג המולד קרב והביא עמו מזג אוויר גרוע ועבודה רבה מתמיד לשוער הראשי, כך שבאמת לא הזדמן לנו לשתות תה על המדשאה. אבל מצד שני הרגשתי אושר די גדול. נהגתי להתבודד אפילו אז, הרגשתי לא נוח בחברה וסיגלתי לעצמי מעין אי?נראו?ת בבית הספר. בסמסטר הראשון שמרתי על פרופיל נמוך; התרחקתי מהבניין המרכזי, שיחקתי ביער המושלג שמאחורי סנט אוזוולד וחקרתי כל סנטימטר משטחו, בזהירות, בלי לחצות חלילה את הקו האסור.

      גיליתי שרוב סנט אוזוולד מוסתר מעיני הציבור. את הבניין המרכזי הסתירה שדרה ארוכה של עצי תרזה - עירומים כעת - שגבלו בכביש הגישה, והשטח היה מוקף מכל עבריו חומות וגדרות חיות. אך מבעד לשער ראיתי את המדשאות ההן שאבא כיסח וטיפח להפליא, את מגרשי הקריקט המוקפים שיחים גזומים, את הקפ??לה עם השבשבת והכתובות בלטינית. מעברו האחר של השער השתרע לו עולם מרוחק ומשונה לא פחות מנרניה או מארץ עוץ, עולם שאליו לא אוכל להשתייך לעולם.

      בית הספר שאני למדתי בו נקרא היסודי של א?ב?י רו?ד, בניין קטן ונמוך בשיכונים, עם מגרש משחקים גבשושי שנבנה על מדרון, ושני שערי כניסה שמעליהם כתובות המילים "בנים" ו"בנות" באבן מפויחת. אף פעם לא אהבתי אותו, אבל בכל זאת חששתי מאוד מהמעבר לסאניב?נק פארק, המקיף הענקי שבו נגזר עלי ללמוד בגלל אזור המיקוד שלי.

      כבר ביום הראשון שלי באבי רוד צפיתי בתלמידי סאניב?נק בחרדה גוברת - סווטשרטים ירוקים זולים עם לוגו בית הספר על החזה, תרמילי גב מניילון, בדלי סיגריות, ספריי לשיער. ידעתי שהם ישנאו אותי. הם רק יעיפו בי מבט וישנאו אותי. חשתי בזה מיד. גופי היה צנום מאוד, קטן יחסית לגילי, ותמיד הכנתי שיעורי בית. בסאניבנק פארק יאכלו אותי בלי מלח.

      הצקתי לאבא שלי. "למה? למה לפארק? למה דווקא לשם?"
      "די להיות נקבה. מה רע בפארק? זה בסך הכול בית ספר. כולם אותו חרא."

      אבל זה בפירוש היה שקר. אפילו אני ידעתי את זה. זה עורר בי סקרנות, זה עורר בי תרעומת. וכעת, כשהאביב החל להתפשט על האדמה החשופה וניצנים לבנים פרצו מתוך הגדרות החיות, הבטתי שוב בשלט ההוא, "הכניסה אסורה", שנכתב באותיות שנצבעו בדקדקנות בידי אבא שלי, ושאלתי את עצמי: בפקודת מי? ולמה דווקא מנקודה זו ולא מנקודה אחרת? ובתחושה גוברת של דחיפות וקוצר רוח: מה יקרה אם אחצה את הגבול?

      לא היו כאן חומה, קו גבול כלשהו שנראה לעין. זה לא היה נחוץ. היו רק כביש הגישה וגדר חיה שנמתחה לאורכו, וכמה מטרים משמאל, השלט ההוא. הוא עמד שם ביהירות, בלתי מתפשר, בטוח בסמכותו. מאחוריו, בצד האחר, דמיינתי לעצמי טריטוריה מסוכנת שאיש אף פעם לא מיפה. מי יודע מה מחכה שם - מוקשים, מלכודות, אנשי אבטחה, מצלמות נסתרות.

      כן, המקום נראה די בטוח - לא שונה, למעשה, מהצד הקרוב אלי. אבל השלט ההוא אמר לי משהו אחר. מעבר לו שרר סדר. היתה סמכות. כל הפרה של הסדר הזה תסתיים בעונש מסתורי ונורא ביותר. לא היה לי שום ספק בכך, והעובדה שלא ניתנו שום פרטים רק חיזקה את אווירת הסכנה.

      אז ישבתי במרחק בטוח וצפיתי במתחם האסור. משום מה, הידיעה שלפחות כאן נאכפים החוק והסדר ניחמה אותי. ראיתי את ניידות המשטרה מחוץ לסאניבנק פארק. ראיתי את הגרפיטי על קירות הבניינים ואת הבנים שזורקים אבנים על מכוניות בסמטה. שמעתי אותם צועקים על המורים כשהם יוצאים מבית הספר, וראיתי את חוטי התיל החדים כתער שמקיפים את החניון השמור לצוות.

      פעם ראיתי קבוצה של ארבעה או חמישה שדחפה ילד אחד אל הקיר. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים והקפיד על לבושו יותר מרוב תלמידי סאניבנק. ידעתי שהוא יחטוף מכות ברגע שראיתי תחת זרועו את הספרים ששאל מהספרייה. תולעי ספרים הם טרף קל במקום כמו סאניבנק.

      סנט אוזוולד היה עולם אחר. ידעתי שכאן לא יהיו גרפיטי, לא אשפה זרוקה, לא ונדליזם, אפילו לא חלון שבור. השלט אמר את זה, ולפתע האמנתי באופן ברור ובלתי מוסבר בשייכות האמיתית שלי לכאן, למקום הזה שבו אפשר לטעת שתילים בלי שמישהו יעקור אותם בלילה, למקום שבו איש לא ננטש מדמם באמצע הרחוב, למקום שבו לא נערכים ביקורי פתע של אנשי השיטור הקהילתי ושבו אין כרזות שמזהירות תלמידים ומבקשות להשאיר את הסכינים בבית. כאן יש מורים חמו?רי סבר בגלימות שחורות ומיושנות, שוערים כמו אבא שלי, תורנים גבוהים. להכין כאן שיעורי בית זה לא להיות הומו או חרשן או מתרומם. ידעתי שכאן תהיה לי תחושת ביטחון. שכאן ארגיש בבית.

      הייתי לבד; איש לא העז להתקרב לכאן. ציפורים עפו מפה לשם בשטח האסור. שום דבר לא קרה להן. כעבור זמן מה יצא חתול מבין השיחים, התיישב מולי וליקק את כפתו. עדיין לא קרה שום דבר.

      התקרבתי עוד קצת, העזתי לפרוץ לתחום הצל שהטיל השלט, ואז להתכווץ בין רגליו האיתנות. הצללית שלי הזדחלה קדימה לא?טה. הצללית שלי הסיגה גבול.

      במשך כמה דקות אפילו זה ריגש אותי. אבל לא להרבה זמן - כבר אז היתה בי מספיק מרדנות ולא הסתפקתי בעב?רה טכנית קלה. הושטתי את כף רגלי לתוך העשב מצדו השני של השלט, ומיד משכתי אותה לאחור וכל גופי רעד מהתרגשות - כמו ילד שעושה את הצעדים הראשונים ונכנס לאוקיינוס. מובן שבחיים לא ראיתי אוקיינוס, אבל האינסטינקט עצמו היה שם, וכך גם התחושה שהגעתי לעולם זר ומוזר, עולם שבו הכול יכול לקרות.
      שום דבר לא קרה.
      עשיתי צעד נוסף, והפעם כבר לא נרתעתי. שום דבר לא קרה. השלט התנשא מעלי כמו מפלצת מסרט אימה, אך למרבה הפלא נותר קפוא, כאילו החוצפה שלי זיעזעה אותו. ניצלתי את ההזדמנות והתחלתי לרוץ. חציתי את השדה סחוף הרוחות אל עבר הגדר החיה, וכל הזמן הקפדתי להרכין את הראש והתכוננתי למתקפה. כשהגעתי אל הגדר, הטלתי את עצמי בצל בלב הולם מפחד. עכשיו באמת עברתי כל גבול. עכשיו הם יבואו.

      היתה פרצה בגדר החיה, רק כמה צעדים ממני. זאת היתה ההזדמנות שלי. זחלתי לעברה, הסתתרתי בין הצללים ונדחקתי לתוך החלל הזעיר. הם יכולים לקפוץ עלי משני הצדדים, חשבתי לעצמי, ואם זה יקרה, אצטרך לברוח. שמתי לב שלמבוגרים יש נטייה לשכוח דברים ככל שחולף הזמן, וחשתי ביטחון כמעט מוחלט בכך שאם אספיק לברוח בזמן אוכל להתחמק מעונש.

      חיכיתי במתח. המחנק בגרוני נעלם בהדרגה. לבי שוב פעם בקצב כמעט רגיל. המודעות לסביבה התחדדה, בתחילה מסקרנות ולאחר מכן מתוך תחושה גוברת של אי-נוחות. קוצים ננעצו בגבי מבעד לחולצת הטריקו שלי. הרחתי זיעה ועפר ואת ריחו החמצמץ של השיח. אי?שם בקרבת מקום שמעתי ציוץ ציפורים, קול עמום של מכסחת דשא וגם זמזום מנומנם של חרקים בעשב. זה הכול. לרגע גיחכתי מאושר - הסגתי גבול והתחמקתי מעונש - אך התחושה התחלפה מיד בחוסר סיפוק, ברטט של תרעומת בין צלעותי.

      איפה המצלמות? המוקשים? השומרים? איפה ה"בפקודה" שנראתה כה בטוחה בעצמה? ויותר מכול, איפה אבא שלי?

      הזדקפתי, עדיין בחשש, ויצאתי מצ?לו המגונן של השיח. השמש הכתה היישר בפנים שלי והרמתי יד כדי לסוכך על העיניים. פסעתי צעד אחד לתוך השטח הפתוח, ואז עוד אחד.

      עכשיו הם ללא ספק יבואו, אנשי החוק האלה, אותן דמויות מסתוריות ששומרות על החוק ועל הסדר. אך השניות נקפו, והדקות גם כן, ושום דבר לא קרה. אף אחד לא בא: לא תורן, לא מורה - אפילו לא שוער.

      חרדה אחזה בי באותו רגע, ורצתי אל מרכז השדה ונופפתי בזרועותי, כמו ניצול על אי בודד שמנסה לאותת למטוס חילוץ. לא אכפת להם? הרי פלשתי לכאן בלי רשות. הם לא רואים אותי?
      "הנה!" צרחתי, גופי נרעש מכעס. "הנה אני! אני פה! אני פה!"
      שום דבר. שום צליל לא נשמע. גם לא נביחת כלב מרחוק או יללת סירנה קלושה. רק אז הבנתי, מתוך כעס מהול בהתרגשות דביקה, שהכול היה שקר וכזב. אין כאן כלום בשדה חוץ מעשב ועצים. יש רק קו מתוח בעפר שפיתה אותי לחצות אותו. ואני התפתיתי. העזתי. קראתי תיגר על הפקודה.

      ועם זאת הרגשתי שרימו אותי, כפי שקרה לעתים מזומנות כשעמדתי בפני האיומים וההתחייבויות של עולם המבוגרים, עולם שמבטיח הרבה מאוד ומקיים כה מעט.

      "הם משקרים". זה היה קולו של אבא שלי שהידהד בראשי והבליע מילים. "הם מבטיחים לך את העולם כולו, אבל כולם אותו דבר. הם משקרים".
      "הם לא משקרים! לא תמיד..."
      "אז קדימה. נראה אותך".
      המשכתי וצעדתי לצד הגדר החיה, במעלה גבעה קטנה, עד לחורשת עצים. שם גיליתי שלט נוסף: "מסיגי גבול ייענשו במלוא חומרת הדין". אבל אני כבר עשיתי את הצעד הראשון, והאיום המרומז בקושי האט את צעדי.

      אבל מאחורי העצים חיכתה לי הפתעה. ציפיתי למצוא כביש, אולי פסי רכבת או נהר - עדות לכך שיש עולם מחוץ לסנט אוזוולד. אך מהמקום שבו עמדתי, וככל שיכולתי לראות, הכול היה סנט אוזוולד: הגבעה, החורשה הקטנה, מגרשי הטניס, מגרש הקריקט, המדשאות המסודרות שריחן מתקתק וכרי הדשא האינסופיים שמעבר להם.

      ומאחורי העצים ראיתי אנשים, ראיתי בנים. בנים בני כל הגילים; מהם בערך בני גילי, אחרים מבוגרים ממני באופן מסוכן, גאוותני. חלקם לבשו מדי קריקט לבנים, אחרים לבשו מכנסי ספורט קצרים וחולצות טריקו ממוספרות. בתוך ריבוע של חול שהשתרע לא הרחק משם, כמה בנים התאמנו בקפיצה לרוחק. ומעבר להם ראיתי בניין גדול מאבן ישנה מפויחת, שורות של חלונות קמורים שהשמש השתקפה בהם, גג רעפים ארוך, משובץ אשנבים קטנים, שבשבת, שורה של בניינים צדדיים, קפלה, גרם מדרגות חינני שהוביל מטה למדשאה, אל העצים, אל ערוגות הפרחים, אל חצרות אספלט שביניהן הפרידו מעקים ושערי אבן.

      גם כאן היו בנים. כמה מהם ישבו על המדרגות. אחרים עמדו ושוחחו תחת העצים. כמה מהם לבשו מקטורנים בצבע כחול כהה ומכנסיים אפורים, אחרים לבשו בגדי ספורט. הקולות שהשמיעו - ושמוחי עוד לא הספיק לעכל - נישאו לעברי כמו להקת ציפורים אקזוטיות.

      הבנתי מיד שמדובר בגזע שונה לגמרי משלי, שצו?פה זהב לא רק בשל אור השמש ובשל קרבתו אל הבניין המרהיב ההוא, אלא בזכות משהו פחות מוחשי, מין אווירה של ביטחון עצמי, הילה של מסתורין.

      רק לימים ראיתי את הדברים כפי שהיו באמת. את הניוון המעודן שמאחורי הקווים החינניים. את הריקבון. אבל אותה הצצה ראשונה אסורה בסנט אוזוולד נראתה לי אז פאר בלתי מושג; קסנדו?, אסגארד ובבל בעת ובעונה אחת. בין חומותיו של בית הספר התהלכו ופיזזו להם א?לים.

      רק אז הבנתי שבכל זאת זה לא סתם קו שנמתח בעפר. זה מחסום של ממש, ושום רהב או משאלת לב לא יאפשרו לי לדלג מעליו. ידעתי שפלשתי הנה, ופתאום התחדדה המודעות שלי למכנסי הג'ינס המלוכלכים שלי, לנעלי הספורט המרופטות שלי, לפני הכחושות ולשערי השמנוני. כבר לא ריגשה אותי התעוזה שבגילוי ארצות חדשות. לא היתה לי שום זכות להיות שם. הפכתי למשהו נחות, המוני, כמו מרגל, פולש, גנב נקלה שעיניו רעבות ואצבעותיו ארוכות. בין שהם מרגישים בנוכחותי ובין שלא, הם יראו אותי תמיד בדיוק באותו אופן. כי זה מה שאני: מתלמידי סאניבנק.

      אתם מבינים, זה התחיל כבר אז. כזה בדיוק היה סנט אוזוולד, כזו היתה השפעתו על אנשים. הזעם התפשט בתוכי כמו כיב. זעם ותחילתו של מרי.

      אז אני לא חלק מהמקום. אז מה? כל חוק אפשר להפר. ועל הסגת גבול, כמו כל עברה אחרת, לא מקבלים עונש אם אין מי שרואה אותך. מילים הן רק מילים, גם אם יש להן סגולות מאגיות.

      לא ידעתי את זה אז, אך באותו רגע הכרזתי מלחמה על סנט אוזוולד. המקום הזה לא רוצה לקבל אותי? אז אני אקבל אותו. אני אקבל אותו בכוח, ושום דבר - ואף אחד, גם לא אבא שלי - לא יעצור אותי. הקו נמתח. גבול נוסף שיש לחצות, רמייה מתוחכמת יותר הפעם, בטוחה ביהירותה עתיקת היומין, מתקשה להבין כי בתוכה טמון הזרע שימיט עליה את חורבנה. קו נוסף שמפתה אותי לחצות אותו.


      כמו רצח.


      "ג'נטלמנים ושחקנים", מאת ג'ואן האריס. מאנגלית: אינגה מיכלאי. הוצאת כנרת