וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הסנדק

איל רוב

21.11.2007 / 12:21

מה זה פה פינק פלויד? "אמריקן גנגסטר" של ג'יי-זי הוא אלבום קונספט נדיר בהיפ-הופ. איל רוב, גנגסטר שמעטה, מרוצה

ההיפ-הופ, כז'אנר, לא מתעסק יותר מדי עם קונספציות. אלבומי קונספט היו בדרך כלל נחלתם של הקרועים, המסטולים מהתחת ואלו שלוקחים את העניינים אחרת. פרינס פול יצר את אב הטיפוס ב-"Prince Among Thieves" אלבום שהצליח להיות הדוק, מצחיק, מעניין, כזה שמזיז את הראש חרף מיליוני השירים והסקיטים שהרכיבו אותו ובצדק נחשב לקלאסיקה. ריזה ניסה לעשות משהו דומה תחת כל מיני כינויים (זוכרים את בובי דיגיטל?) ו-MF Doom הוא קונספט מהלך, אבל אם בעולם הרוק של המאה הקודמת כל מי שרצה להיכנס לדברי ימי המוזיקה הרכיב לעצמו אלבום קונספט, בהיפ-הופ החבר'ה מעדיפים להשאיר אותו בידיהם האמונות של התכשיטנים.

כשמישהו בקנה מידה של שון קרטר - נשיא דף ג'אם ואחד הגדולים שאי פעם פתחו את הפה על ביט - מרים את הכפפה, משהו טוב חייב לקרות. בוודאי שכמדובר ב - עוד - אלבום קאמבק של האיש שכל-כך נהנה להקליט אלבומים. הסיפור ידוע - ג'יי, לא אחד שצריך הרבה כדי להדליק אותו, ראה את הסרט החדש של רידלי סקוט "American Gangster" ואחרי שבועיים וקצת היה לו לא רק אלבום חדש ביד, בתזמון מושלם עם יציאת הסרט לאקרנים, אלא גם אלבום קונספט ראשון. הסקרנות נסקה לגבהים תמירים יותר מהאגו של היוצר. אפשר להירגע, יצא לו יא סאלאם של אלבום. כרגיל, ג'יגה לא נופל. בטח כשסיפור המסגרת הוא האסלר שחור שמגיע לגבורה בזכות עצמו, תושייתו, הפה ובעיקר מעשיו; החומרים שמהם עשויה קריירת היהלומים של האיש הכי חושב וחשוב בהיפ הופ של השנים האחרונות.

גן עדן של גנגסטרים

ג'יי שמר את זה פשוט. שני חלקים. הראשון משתכשך בערוץ החיים הטובים; השני בבלאגנים והנפילה הבלתי נמנעת. בין לבין תמצאו את המדריך לעשיית עסקים מחוץ לחוק, לקסיקון של עשה ואל תעשה (גם אם מצמידים לך אקדח לאף) ואיש אחד שהמילה האסלר לא זרה לו. קוראים לו דידי. כמו תמיד, אף אחד לא יודע בדיוק מה דידי עשה כשהוא לוקח קרדיט כמפיק, אבל תהיו בטוחים שזה נשמע טוב. ב"אמריקן גנגסטר" גם דידי וגם ג'יגה - שניים שהימים בהם נאלצו להיאבק ולפלס דרכם בתחמונים במציאות הגטו קשת היום הרבה מאחוריהם - חוזרים יפה לבייסיק. ביטים פשוטים, מרביתם ברוח הסבנטיז המפונפנת של הסרט ומזכיר, לפרקים, את "Reasonable Doubt", מינוס הרעב המפורסם.

החלק הראשון נפתח בלחישות של האשה שאיתו על ביט רוצח, סינמטי להפליא וממכר כמו החומרים שעשו את פרנק לוקס לאיש עשיר מאד. "Pray" מתפקד כאקספוזיציה מושלמת, מהסוג שמראה כי יש מישהו שראה את כל התמונה בכללותה ומתחיל לספר את הסיפור כמו אמן אמיתי. הדגימה של מארווין גיי בשיר הבא רק מחדדת את תחושת השייכות של הסיפור לסיפור המקורי, וג'יי מצליח למשך שני שירים להשאיר את עצמו בצד ואשכרה לספר את הסיפור. מרתק.

הפאלטה הראשונה מגיעה דווקא מכיוון בלתי צפוי עם מי שנחשב למניה הבטוחה של שיתופי הפעולה, ליל' וויין, שנשמע מודבק ב"Hello Brooklyn", שיר שגם הביט הפשטני שלו קצת תמוה באלבום המהודק הזה. "No Hook" יכל בקלות להשתלב באלבום הבכורה מ-96' ומשמש כעוד הוכחה מודל 2007 לאיכות הנדירה והשחצנית של האיש כשזה מגיע לפלואו שגם אומר משהו. הבומבה, "Roc Boys" - אולי השיר היחידי שמזכיר להיט של ג'יי זי מהאלבום הזה - חוגג את החיים הטובים, וג'יי אפילו משרבב "לחיים" ו"מזל טוב" לאחר עוד פזמון חצוצרות מנצח שדידי מגיש לו. מיותר לציין שזה הרגע בו הכל מתהפך והחלק השני, האפל והמעניין יותר נכנס לתוך פעולה.

שלושה שירים אחר כך כולל ביט די סתמי של הנפטונז ("I Know") והנפילה השנייה של האלבום מגיעה עם "Ignorant Shit", שיר שכבר דובר בו כשאריות מ"האלבום השחור" ונשמע צורם בהקשר של "אמריקן גנגסטר" - זו הפעם ראשונה בה שומעים את ג'יי זי הראפר המוכר, ולא ההאסלר שון קארטר שהפרסונה שלו, יחד עם זו של גיבור הסרט, עומדת בבסיס האלבום הזה.

נשוי למאפיה

ג'יי תופס את העניינים בזמן ולאורך חמישה שירים מצליח להביא כאן סיקוונסים סינמטיים סיפוריים כתובים, מבוצעים וערוכים ביד אמן. אין הרבה אנשים היום שיכולים לספר סיפור ככה וג'יי, עוד מעט בן ארבעים, עושה כבוד לכבוד ולא נופל בבור הפילרים של סוף אלבום כפי שקורה יותר מדי לאחרונה. ההפך, כמי שתמיד רץ למרחקים ארוכים, ג'יי שומר את הכוח האמיתי לסוף עם ארבעה טילי שיוט מונחים; הוא מפציץ יחד את האיש היחידי שעושה את זה טוב ממנו, נאס, ב-"Sucsess"; מארח את בילאל, נסיך הסול המכושף בשיר אחריו; מחזיר את פארל והנפטונז שמכפרים בשיר בן אלף זונות על ההפקה הסתמית הקודמת שלהם ומקנח בסוף עם שיר הנושא, שסוגר את הכל בצורה מושלמת. אין דברים כאלה. אין הרבה אנשים שכל כך נהנים וטובים במה שהם עושים כמו נשיא החברה הזאת, וג'יי שרואה יותר את פינת שולחן המהגוני במשרד שלו מאשר את פינת הרחוב, עדיין יכול לספר לכם סיפורים מהזוהמה והשוליים של החיים באמריקנה. מה לעשות - הביזנסמן ששווה מיליונים הוא עדיין האסלר מהרחוב שיודע לפתוח את הפה כשצריך ולצאת כמו תמיד מלך.

ג'יי-זי, "American Gangster" (הליקון/ דף ג'אם)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully