תערוכת היחיד של ליטל כהן "ספירות קליפות ומכונות אחרות חלק א'" נפתחת ב-22.11 בגלריה של המדרשה בתל אביב. אוצר: דורון רבינא.
אמנות טובה
לאמנות טובה, יש בעיני תפקיד בעיצוב ושינוי המודעות שלנו והאופן בו אנו תופשים את העולם. אני אישית נמשכת לאמנות שמזמינה את הצופה לקחת חלק בחוייה שמשלבת בין אסתטיקות שונות, שפות וגישות שונות מתוך האמנות ומחוצה לה. אפשר לומר שזה בדיוק מה שבקולנוע ותיאטרון עושים במכוון.
אמנים אהובים
לאחרונה יש לי הרבה הערכה לאמן ריקריט טירוונית (Rirkrit Taravanija), שיוצר אובייקטים ואירועים אינטראקטיביים שמשלבים בין האמן והצופה, האמנות והחיים. הוא ארגן תחנת רדיו פיראטית בגוגנהיים, שלא רק הצהירה על תופעה תרבותית מסוימת כאמנות, אלא העלתה את השאלה עד כמה אפשר, בקונטקסט של תצוגה במוזיאון, למצוא פרצות בחוק.
אמנות גרועה
אני רואה אמנות גרועה כעבודה שאין בה יותר מתצוגה שטחית של אסתטיקה ורעיונות טרנדיים, כשרעיונות עמוקים מוצאים מהקשר, ובאופן קל דעת מושטחים ומושלכים על פורמט כלשהו. אני מעדיפה להתבונן על עבודות אמנות כהתפתחות גוף העבודה של האמן. לפעמים קשה להצביע על אמנות מסויימת כאמנות גרועה, כי צריך לבחון ולעקוב אחרי האמן למשך תקופה כדי לראות אם האמנות שלו מתפתחת מעבר לאביזר אופנתי.
אבל לא תמיד יש לנו את הפריבילגיה הזו, לראות את ההיסטוריה או את העתיד, לפעמים צריך להתבונן על עבודה במנותק מהקשר, ולשאול את עצמינו אם העבודה לא רק משקפת את רוח התקופה אלא גם מחדשת.
קליפות
מושג מעולם הלימוד והספרות הקבליים. המושג מתייחס לאופן בו רוע ושחיתות מגולמים בעולמנו.
דת
אני מתבוננת על המושג "דת" כמתייחס ל"רוחניות" / מוסר מאורגנים למען ההמונים, שמועברים דרך מבני ידע עתיקים, בינהם טקסטים קאנוניים, תנ"ך, דוגמות של מוסר ו'סטים' של כללים ומנהגים. לדתות (בניגוד לכתות ותתי תרבויות) יש אורך חיים של מאות ואלפי שנים, והעקרונות שהן יסדו שלטו ועדיין שולטות במידה מסויימת בתרבות המערבית והמזרחית.
עד הנאורות והמהפכה התעשייתית, הדתות היו מקור סמכות, המכתיב איך לחיות, איך היקום בנוי וכו'. במערב, הדתות נארגו לתוך הכוחות ששולטות באנשים, כוח, פוליטיקה ודת הלכו יד ביד עד שהסמכות שהיתה בידי הדתות המונותאיסטיות הועברה למדע.
מדע
הידע וההמצאות של המדע מבוססים על דרכים שונות למדידה, והשוואה מתמטית של האלמנטים שמרכיבים את עולמינו. אני מאמינה שמדע מתפתח מתוך ניסוי וטעיה, וברובו עדיין מוגבל על ידי חוסר היכולת הפיזי שלנו לתפקד מחוץ לחלל, זמן, ולחומר.
הדרך היחידה להתקדם הלאה היא על ידי העלה בדמיון של מימדים אחרים, בעזרת מתמטיקה ישומית ומשוואות, שהן מטבען מופשטות ותיאורטיות.
ניו-אייג'
זו מילה שהפכה להיות מילה מגונה בקרב אנשים שלוקחים לימודי דת ופילוסופיה מאוד ברצינות. אפשר לראות "ניו-אייג'" כתנועה רוחנית פופוליסטית, שמבוססת על רעיונות אקלקטיים, וגישות רוחניות אינדיבידואליות.
מאז תרבות הנגד של שנות השישים ההיפיות, הפרסומים, המגזינים והאירועים של הניו-אייג' שאבו מתרבויות עתיקות, גנוסטיקה ומטפיזיקה, מעורבבות יחד ומושטחות. התנועה אימצה לעצמה מאפיינים סגנוניים שעשויים להיות מרתיעים כמו לבישת לבן, צבעי הקשת והפיכת קריסטלים, הילות ואבנים מינרליות לסוג של קיטש. חבל על המוניטין הגרוע שניו-אייג' רכש לעצמו, בגלל שאם אתה אוטודידקט שמעוניין ללמוד על מסורות עתיקות ותיאוסופיה, יש סיכוי גבוה יותר שתמצא ספרים בנושא במדף הניו אייג' מאשר במדף הדת או הפילוסופיה.
תיק עתונות:
"כשאנשים יוצרים, חלק מהמוטיבציה שלהם היא להשלים את החסכים במבנה האישיות שלהם. אנשים שיש להם חוסר בחום ואהבה, לדוגמא, מתעסקים באינטימיות. אצלי, מרוב שאני מעבדת דברים בראש - יש בעיית אמונה, לכן אני חופרת בזה", אומרת ליטל כהן בנסיון להסביר את המשיכה שלה לשילוב בין מיסטיקה, דתות, טרור פוליטיקה וטכנולוגיה.
כהן, שחייתה את רוב שנותיה בחו"ל (אנגליה וארה"ב), וסיימה לאחרונה תואר שני בציור באוניברסיטת ייל, מקשרת בין תחושת חוסר השייכות לבין חוסר האמונה: "כל פעם אספתי פרגמנטים של תרבויות, לא הייתי מספיק זמן במקום כדי לחוות את מה ששאר הילדים בגילי חוו. כתוצאה התחלתי ממקום של חיפוש אחר אוטופיה, גאולה".
המוקד העיקרי לחיפוש שלה, הוא ההיפך ממה שהיא מכנה מכנה "הקדוש והמושחת": "המציאות של היום מפוצצת באינטרסים כלכלים", אומרת כהן, "התחלתי להתעניין ביחס בין קדושה לשחיתות. דוגמא טובה לכך, הם המטיפים הטלוויזיוניים בארה"ב, תחום שיש בו לא מעט שרלטנות. אני תוהה האם יכול להתקיים מקום קדוש שאינו נגוע על-ידי השחיתות."
כהן, כמובן, אינה מציגה פתרון, אלא מאפשרת לצופה להשתתף במסקנות שלה מהמחקר שהיא ערכה בחיפוש אחר תשובה. עבור כהן, העיסוק באמנות הוא תירוץ ללמוד תחומי ידע שונים: "אמנות עבורי היא כלי למידה, לא באופן שהוא לחלוטין מחייב, כדוגמת מחקר אקדמי, אלא אפשרות להיות סלקטיבי, ולהשתמש בסופו של דבר במאפיינים, דרך סמלים ויזואליים".
עבור רוב העבודות היא עורכת מחקר במשך חודש לפחות לפני הביצוע, ואת תחום המיסטיקה בפרט היא חוקרת כבר 15 שנים באופן תיאורטי. היא מדגישה שהיא נמנעת מלטבול במים, ואת ההתנסויות המעשיות יותר היא עוברת בעזרת אמנות: "התעסקות ישירה במיסטיקה דרך מדיטציות או לקיחת סמים, עלולה להביא את האדם למקום בו הוא לא בשליטה על הדברים שהוא מזמין לעצמו, הוא חשוף לחלוטין. במקום לעשות טקסים או מדיטציות, אני יוצרת סמלים. הסמלים הם הכלאה או החדרה של המידע הזה. שפה ויזואלית ידועה שכוללת אביזרים טכנולוגיים וסמלים לאומניים ומיליטריסטיים".
תהליך הלמידה של כהן לא הפך אותה למאמינה מושבעת, אלא לחוקרת מיומנת יותר, הסקרנית לגבי האפנים בהם אינפורמציה מועברת והועברה בזמנים עתיקים, וכיצד אנשים תקשרו בינהם תפיסות עולם (הירוגליפים, כתבי דת).
מערך הסימנים בו כהן משתמשת עשוי להיות לא ברור לצופה שאינו בקיא, לדוגמא, בסמלים קבליים. כהן לא חשה שהצופה חייב לפענח את הסמלים, ואפשר גם להסתפק ברובד האסתטי של העבודות, אבל היא רואה בעבודה שלה הצעה להמשיך ולהתעמק בתכנים שהיא מעלה. היא מקבילה את השימוש בקודים הויזואליים לאופן שבו הסופר ג'יימס ג'ויס "מבקש" ביצירותיו מהקורא להתאמץ קצת יותר, ולנסות לקרוא מתחת לפני השטח.
הפריבילגיה של האמן, שעשויה להיות גם נקודת החולשה שלו, לפי כהן, היא היכולת לייצר הקשרים פנימיים פרטיים משלו: "האמן יכול ללכת רחוק עם משהו שלאדם אחר עשוי להראות כנונסנס, דברים שמסתדרים באופן הגיוני רק בראש של היוצר". היא מאמינה שבסופו של דבר, הפרשנות של היצירה נמצאת בידי הצופה, ולאמן אין שליטה עליה. היא מתמודדת עם הסיכון, ומוצאת נחמה לצידו: "אמנות מאפשרת איזשהו מיפוי, להציג אמיתות בדרך הסובייקטיבית שלך. זה מאוד דומה לשירה: אתה יכול להתפס כמאוד פאתטי, או במשפט אחד להגיד משהו על המהות של טבע האדם".