פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קחו אותי ללידר שלכם

      איך נשמע שיתוף הפעולה בין ריטה לעברי לידר? בואו נאמר ששרון אריאלי כבר הספיק לפתח געגועים לרמי קליינשטיין

      הישג אחד נכבד ביותר יכולה לרשום לעצמה ריטה עם שחרור הסינגל "הפעם": עקב שינוי הסטאטוס הזוגי של הדיווה במיל' (מעניין אם גם כרטיס הפייסבוק שלה הגיב בהתאם), הופנה הפוקוס הציבורי, התקשורתי ואולי אף הלאומי, אל מילות השיר, העוסקות כמובן בפרידה מבן זוג אהוב (או חברת תקליטים, תלוי את מי שואלים). כמי שבנתה את הקריירה המפוארת שלה על ריסוק זכוכיות וקמפיינים לכדורי הרגעה של מיתרי הקול, העיסוק בכוונתה של הדוברת השרה בעודה מזמרת "כל כך קשה בלעדיך" אינו זניח. גם אם כוונתם של דרשני הטקסט צהובה יותר מנשמתו של שמעון מזרחי, תשומת לב כה עיקשת לטקסט ראויה לציון ולשבח, אפילו שהוא טקסט עברי קלאסי. כלומר עברי לידרי קלאסי – האיש חתום על מילים, לחן וכמובן מונח הקסם: הפקה מוזיקלית.

      קשה לומר שמשפטי מחץ קטנים ("הו, לומדים לברוח, לא לסלוח בחינם") או כאלו שנועדו להעביר זמן "פנים אותם פנים, אני קרובה מדי אליך") מרכיבים טקסט מביך, מכיוון שעיניו הטרוטות של מאזין הפופ הישראלי כבר טחו ממראות קשים באמת בתחום הטקסט. גם עניין הטקסט הנבואי מוטל בספק, שכן עברי לידר כבר כתב 20 שירים כאלו, במיוחד בשני אלבומיו האחרונים וחובה לציין שאלו שיריו החלשים ביותר; דווקא כשלידר מנפק זווית עכשווית על תרבות טכנולוגית ("יום טוב"), או סתם לא מתחכם ("על קו המים", "כמה כוכב"), המילים אינן מכשילות אותו. ההפך - כשהוא מנסה לכתוב כמו משורר, הוא הופך את ריטה לאנטי-זמרת.

      וזו לא הבעיה המרכזית במפגש הפסגה הבין-דורי חוצה הקהילות הנ"ל. "הפעם", בצורה בולטת יותר מ"אחרי שאהב", הסינגל הראשון של ריטה 2008, הוא יצירה מוזיקלית לידרית מובהקת: התכנותים החורפיים, הפריטה הקלאסית והבולטת מדי של עילי בוטנר (לרגע, חשבתי שהמוזיקה הלטינית קמה לתחייה, מה שגרם לי לרענן מקלטים ומסכות) והמינימליזם הם בדיוק הסחורה שריטה ביקשה שלידר ייצור למצב רוחה המעודכן. לדעתה, שמתורגמת אוטומטית לדעתם של מאות אלפי תושבי המרכז המוזיקלי, לידר הוא סמל לחדשנות ורעננות בתחום ההפקה המוזיקלית - הוא בקיא בצלילים חדשים, חובב אלקטרוניקה אופנתית, בעל אג'נדה בין לאומית וגם נראה לא רע בכלל, מה שאף פעם לא הזיק לאף אחד.

      בעיני, לידר הניח בשני אלבומיו האחרונים והבינוניים להפליא את היסודות ליצירה של דור שלם בפופ הישראלי, ובבחירתה, ריטה רק מחזקת את מעמדו. אלא שכמו מפיק-על אחר בתודעה הישראלית, יזהר אשדות, "הפעם" מוכיח שמדובר בבלוף מיוחצ"ן היטב ואולי אף אהוב באמת, אך עדיין בלוף: לידר, אמנם בניגוד לאג'נדה האשדותית, כופה את צלילו ומעניק לעיבוד תעודת זהות ברורה, אבל עדיין מזייף בכל השאר; "הפעם" הוא שיר עייף, נטול מעוף, שמזכיר את ההפקות האלקטרו-אקוסטיות מתחילת שנות האלפיים, שבלטו מאד גם בהפקות של לידר עצמו (ובביקורות המוזיקה של פמלייתו).

      קולה של ריטה מהדהד מדי בשביל שירים כאלו, ובעצם נשמע כלוא ומתחנן לבואו של רמי שיציל אותה עם בלדה בריאה ומתקתקה. למעשה, המצוקה האמיתית של ריטה נשמעת דווקא בשל ההפקה המוזיקלית, ולא מכך שמאד קשה לה לבד. ריטה ראויה להערכה על שבחרה להתמודד עם משבר בדרך שונה מחבריה וחברותיה לפסגה (רובם פשוט צועקים לואי להב ומחכים לפסח), אבל נכון לעכשיו, הבחירה בעברי לידר מצדיקה את הקלאסי שבמשפטיו: "יותר טוב כלום מכמעט".

      ריטה, "הפעם", הד ארצי