פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ערבינקא

      "עבודה ערבית" של סייד קשוע ורוני ניניו לא יכלה להיוולד בשום מקום אחר בעולם. ניב הדס עוצר במחסום וצוחק

      ההנחה הרווחת אצל סופרים, היא שעדיף להיות זבוב על קיר בביתה של משפחה ממוצעת, מאשר להגיע לירח. האמירה הזו נשמעת על פניו פשטנית, אולם היא חופנת בחובה הבנה רבה של הטבע האנושי והצורך שלו במציצנות – לא רק על מנת לספק צרכים רכילותיים, אלא בעיקר כדי לדעת כיצד האחר תופס אותנו ואיך אנחנו מצטיירים בעיניו. תשאלו אפילו את מנקה הבריכה של הפסיכולוג שלכם.

      "עבודה ערבית", הקומדיה החדשה של סייד קשוע ורוני ניניו שהפרק הראשון ממנה הוקרן אמש בערוץ 2, מספקת את אותה תחושה זבובית עם טוויסט של תכנית החלוקה, כשהיא נותנת לאזרחי ישראל היהודים הזדמנות לראות כיצד הם נחווים על ידי הצד השני במשוואת הדו-קיום הידועה, ועושה זאת בצורה מקורית, חכמה, רגישה ובעיקר מאוד מצחיקה. נקודת המבט שלה – סיפורו של עיתונאי ערבי עם תסביכי נחיתות אל מול היהודים וההתמודדות של המשפחה שלו איתם – היא מה שהופך אותה לכל כך מוצלחת ותורמת לאמירה שלה, שלא מוציאה אף אחד מהצדדים ככפייה שכולה תכלת. "עבודה ערבית" לוקחת את הסטריאוטיפים כנקודת מוצא של כל קומדיה, אלא שבמקום השבירה הצפויה שלהם, היא משחקת איתם – משחקי תפקידים, משחקי לשון ומשחקי שליטה – מבלי לנסח אמירה מוסרנית או צפויה.
      לעתים יש במשחקים הללו אווירת סחי בלטה קלה של בדיחות על ערבים. ההבדל היחיד הוא שהפעם ערבי מספר אותן.

      היכולת של סייד קשוע לתפוס את האבסורד הקיומי של המונח "ערבי-ישראלי", באה לידי ביטוי כבר בעבודתו כעיתונאי וסופר, והנה מגיעה "עבודה ערבית" והופכת אותו לאחד היוצרים הישראלים החשובים, לא מהמקום של ערבי מחמד כמו אמג'ד, (בן-דמותו בסדרה שמגולם על ידי נורמן עיסא המעולה), אלא כמי שמצליח לקחת את נקודת המוצא הלכאורה נחותה שלו ולהפוך אותה ליתרון. בפרק הראשון שהוקרן אמש (ההמשך מצוין גם הוא) היו לא מעט סיטואציות שרק ערבי-ישראלי יכל לכתוב (מבלי שיחשב לחבר בכהנא חי) ולדייק בהן כל כך – החל מההטרדות השגרתיות במחסומים בדרך, הניסיון שלו לומר שהמעורבות של ערבים בתאונות דרכים אינו קשור לנהיגה הפרועה שלהם (בזמן שההורים מתביישים בו שהוא נוסע עם חגורה בתוך הכפר) ובעיקר בכל ההתרחשות סביב המוסך, שקרצה לכל הסטיגמות שיש לישראלים באשר להתנהלותם של מוסכים ערבים, וסיפרה אמת שכלל אינה הפוכה, אלא הרבה יותר מרה.

      הדבר הכי משמח ומרשים ברמת היצירה הטלוויזיונית בהקשר של "עבודה ערבית", הוא שהיא לא יכלה להיוולד בשום מקום אחר – היא שואבת השראה מרסיסי מציאות שנוגחים לנו בפרצוף כל הזמן ועושה את זה בצורה כל כך מרעננת, שבאמת לא ברור איך היא לא הגיעה קודם. היא לא דומה לשום דבר שראינו בעבר, לא כאן ובוודאי שלא בשום מקום אחר. הנה זה בא – "עבודה ערבית" היא סדרה ישראלית ממש מצחיקה.