למה? זה מגיע לי

פעם ,בימי הדינמו דבש העליזים, זכינו לראות את cLOUDDEAD ב-Yellow Beach. האמת, זה היה קצת לפני שהשלישייה התמוהה הזו והלייבל שלהם, אנטיקון, הפכו לגיבורי שוליים והקהל הישראלי שנכח במקום הרגיש שהוא נושא הבשורה: קודם גילנו את רדיוהד לעולם, ועכשיו אנחנו מביאים את cLOUDDEAD. אפשר לקרוא לזה שיגעון גדלות.

מאז cLOUDDEAD הספיקו להתפרק ולהיחשב להרכב מיתולוגי ואבן דרך בהצלבת הדרכים של האלקטרוניקה החכמה וההיפ-הופ. שלושת חברי ההרכב פעילים למדי, מוציאים אלבומים תחת שמות ופרויקטים מגוונים, ו-Why? – בן הרב יוני וולף בשביל אלו שקשר יהודי עושה להם את זה – הפך להיות כוכב אינדי חוצה פלטפורמות.

מספר אלבומים, שלל אי-פיז ויצירה מושלמת אחת בשם “Elephant Eyelash” הרחיקו אותו מהאוונגרד ומהביזאר. היום Why?, שגם גיבש סביבו להקה, הוא ספק אושיית רוק, ספק לבנבן אינטלקטואל, ספק היפ-הופר פוסט מודרני. מה שבטוח זה שהוא מוערך - בטירוף אפילו - והריליס החדש שלו, “The Hollows EP”, בא להראות לנו עד כמה תופסים ממנו הילדים המאגניבים של השכונה.

כולה קטע אחד חדש יש פה וזהו שיר הנושא, שממשיך בלי הרבה הפתעות את הקו של “Elephant Eyelash”. מה שבאמת גורם להזלת ריר זה הרימיקס המדהים של בורדס אוף קנדה ל-“Good Friday”, הרימיקס המאוד אופייני (ולכן המשובח) של דנטל ל-“By Torpedo or Crohn's” ושתי גרסאות כיסוי מצמררות ל-“Yo Yo Bye Bye”, אחד מהשירים הכי מרגשים של Why? עד הלום.

“Yo Yo Bye Bye” הוא קטע שאפשר לפרש להרבה כיוונים, אך אני בוחר ללכת על פשטות ועל שם השיר – Why? אומר להתראות להיפ הופ שעליו גדל ובוחר להמשיך הלאה. אם אתם רוצים לקבל פרשנות אחרת, שימו לב לקאבר המצמרר של Xiu Xiu או לגרסה המלנכולית למדי של Dump, הרכב הצד המעולה של ג'יימס מקניו, הבאסיסט של יו לה טנגו. אי-פי מפואר, אין ספק, והגאווה המקומית שלכם חייבת אותו.

Why? - The Hollows EP

אמנים ששרים על מוזיקאים אחרים זה לוהט. בכלל, מודעות עצמית במוזיקה זה דבר מבורך, אבל אם מישהו מרחיק לכת וממש שר על להקות אחרות, אני שלו. יודעים מה? אם תוך כדי הניימדרופינג הוא גם מצליח להיות שנון, להראות חתיכה מעצמו ולרגש – תזכרו ב"Range Life" של פייבמנט - אני כמו תיכוניסט אמריקאי מול מעודדת בלונדינית – נראה אתכם מורידים לי את הזקפה.

אז אחרי שארט ברוט עשו לי את השנה עם “It’s A Bit Complicated” מגיע תורם של Tullycraft – להקה מסיאטל שבדיוק בימים אלו הוציאה את אלבומה החמישי, “Every Scene Needs a Center”, וסוף סוף מגשימים את מלוא הפוטנציאל שתמיד היה אפשר לזהות בה.

זה לא שהאלבומים הקודמים של טוליקראפט לא היו מוצלחים, הם פשוט לא היו שלמים כל כך, מבריקים מתחילתם ועד סופם. באלבום החדש טוליקראפט הביאו את ה-Twee Pop שלהם לשלמות והפכו את ההברקות הטקסטואליות שלהם לגאונות. הסינגל הראשון מתוכו, “The Punks Are Writing Love Songs”, הוא המחווה הכי יפה לראמונז ששמעתי בחיים; “Bored to Hear Your Heart Still Breaks” פונה לכל הברייט אייזים השונים וקורא טיגר על הבכיינות שלהם: "אנחנו מבינים שהיום ההוא היה מעונן / כשהרמת את הגיטרה / ועכשיו אנחנו יודעים כשהיא שברה לך את הלב / האשמת את הכוכבים".

עזבו, אני לא אמשיך לתרגם לכם משפטים כי עדיף שתגלו אותם לבד – ככה החיוך שלכם יהיה אמיתי יותר, כשתשמעו אותם לראשונה. מצד שני, אני עדיין מאושר כשאני מקשיב ל-“Every Scene Needs a Center”, גם בפעם המיליון. זה אומר הכל.

טוליקראפט, "Every Scene Needs a Center"
(Magicmaker)

לא מזמן כתבתי כאן על Los Campesinos! ככה שאין טעם שאאריך במילים עליהם. פשוט אם כבר מדברים על שירים על מוזיקאים חייבים לציין את שיר הנושא המדהים של האי-פי החדש שלהם, שחוץ מזה שהוא שק דחוס של כיף, הוא גם נכנס באימא של כל מי שקדוש לדנה קסלר, תחת הכובע של תנועת ה-Tweecore המחרתית והבינלאומית.

לא אכפת להם מהנרי רולינס, איאן מק'קיי, קאלווין ג'ונסון, אמליה פלטצ'ר ו- Sarah Records וחשוב להם שכל העולם יידע מזה. אה, זה הזמן להגיד שהשיר השני באי-פי הוא גרסת כיסוי לשיר של Heavenly (הלהקה של אמליה פלטצ'ר) בה מתארח קאלווין ג'ונסון והשיר השלישי הוא גרסת כיסוי ל-“Police Story” של בלק פלאג (הלהקה של הנרי רולינס). להיות אמיתיים זה הקטע שלהם.

לוס קמפינוס!, "The International Tweexcore Underground EP" (וויצ'יטה)

נסיים במשהו שהוא יותר ווידוי מהמלצה. לא ברור לי למה, אבל אני מת על האלבום של מירנדה למברט. הוא יצא די מזמן, במאי, ונדמה לי שלא שמעתי עליו כלום מעולם. אין לי ממש מושג איך, אך מצאתי אותו על ההארד דיסק שלי לפני כשבועיים ומאז אני שומע אותו בלי סוף, למרות התגובות העוינות והמובנות לגמרי של הסביבה הקרובה אליי.

מדובר בזמרת קאנטרי מלוקקת, עגלגלה, מתוקה וממש לא מיוחדת. בכל זאת, אני לא מצליח להרחיק אותה ממני ולא ליהנות מהטקסטים שלה שמדברים על כל מני דברים שלא קשורים אליי בעליל: איך אנשים בעיר מתים להיות מפורסמים, אבל שבעיירות הקטנות כולם מפורסמים (רכילות, שעמום, אתם יודעים); מסבאות ובירה; על להיות חברה לשעבר קנאית ועל שימוש ברובים.

אחרי שחיפשתי עליה קצת ברשת גיליתי שהבחורה הזו, שמגדירה את המושג "זבל לבן" מחדש, היא חביבת המבקרים. בכל מקום משבחים אותה, מהללים את המוזיקה שלה ומגדירים את “Crazy Ex-Girlfriend” כאחד מאלבומי השנה. בטח קראתי כמה ביקורות שכאלו בעבר, הדחקתי ואז הכל התפוצץ עליי מתוך התת מודע בפעם הראשונה ששמעתי אותה – בואו נודה בזה, אין סיכוי שאני אוהב אותן סתם ככה, בלי איזו השפעה שלילית מהצד.

מירנדה למברט, "Crazy Ex-Girlfriend" (קולומביה)