פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ג'ורג' מייקל

      אתם לא מאמינים כמה בעיות יש למייקל קלייטון בחיים. גיא שמי שמח בשבילו שלפחות ג'ורג' קלוני הוא זה שמגלם אותו

      אם יש לכם בעיה, אני ממליץ שתלכו למייקל קלייטון. קלייטון הוא סוג של ווינסטון וולף (הארווי קייטל ב"ספרות זולה" או מ"קוד סודי נינה", אם באמת רוצים להתקטנן), אלא שבניגוד לדמות הציורית שברא טרנטינו, העבודה של קלייטון כלל אינה זוהרת; רוצה לומר, את מייקל קלייטון יהיה מוזר למצוא במסיבת קוקטייל בתשע בבוקר, או מתענג על קפה גורמה בזמן שהחברים שוטפים את האוטו עם צינור. יש לו אולי משפטי מפתח משוננים והמהירות שבה הוא יורה אותם מפתיעה, אבל בה בעת גם נזכה לקבל את שינויי מצבי הרוח שלו, כיאה לדמות ראשית שיש לה בעיות לפתור. לא, מייקל קלייטון הוא גם לא דני אושן.

      ולמייקל קלייטון, ברוך השם, יש הרבה בעיות בחיים: הוא מועסק במשרד עורכי דין נחשב, אבל הוא לא בדיוק עו"ד, אלא יותר "כובס" - מנקה לכלוך שיכול להזיק לעורכי הדין ה"אמיתיים" שעובדים במשרד; חברו הטוב והקולגה המבריק שלו (טום ווילקינסון) הפסיק לקחת את הכדורים הפסיכיאטרים שלו ומצפונו לא מרשה לו יותר להגן על חברת חומרי הדברה, עד כדי כך שהוא מתחיל לעזור לצד השני. מיותר לציין שהדבר מאוד לא מקובל על הבוס, ומי שנקרא לדגל כדי לפתור את הבעיה הוא – נכון - מייקל קלייטון.

      העבודה מסחררת

      נראה שהבעיות האישיות והמקצועיות של קלייטון הן בכל מיני גדלים ומכל מיני סוגים; לא כולן קשורות לסיפור הראשי ולא כולן יובנו או יטופלו עד הסוף - חלק מהן פשוט נגלות לנו, מכיוון שאנחנו מבלים כרגע עם הגיבור והן חלק מהחיים שלו. אולם גם לדמויות המשניות, החבר המטורלל, שני האחים שלו ואפילו נציגת החברה הנתבעת (להלן "הרעה"), יש בעיות אמיתיות משלהן. כל הדמויות מתחבטות בדילמות המוסריות האישיות שלהן, מחפשות באמת ובתמים את ההגדרה שלהן לטוב ורע ולא קיימות רק בשביל לשרת אינטרסים של הדמות הראשית, או של התסריטאי.

      אחת השאלות הגדולות של הסרט "האם אני עובד בעבודה שלי או שמא היא עובדת בי?" נשאלת על ידי כמה וכמה דמויות ומשלל כיוונים שונים. הקצב הוא מן המהירים שתמצאו בדרמת-מתח-משפטית ובפעמים הספורות שהסרט נעצר, יש לךכ סיבה טובה. האנדרלמוסיה הבירוקרטית יוצרת אי הבנות מתסכלות (משעשעות לצופים) ועד שתגיע סצנת הרצח (מן הטובות והמקוריות שראיתי), נהיה כבר כל כך מנוונים וחסרי מוסר שלא ממש יהיה לנו אכפת.

      גדולתו של קלוני אינה נעוצה ביכולות המשחק שלו, אלא דווקא בבחירת התפקידים הנכונים. ב"מייקל קלייטון" הדמות כתובה כל כך טוב, שכל שהיה על קלוני לעשות זה פשוט להגיד את השורות שלו בלי להגזים ואנחנו קיבלנו דמות סופר-מציאותית, מושלמת על כל סימני השאלה שלה; עד סוף הסרט, למשלף לא נמצא הגדרה מדוייקת לעבודה שלו, מה שהופך את האווירה הכללית של הסרט למאוד משכנעת.

      אם תרצו, "מייקל קלייטון" הוא דייויד מאמט פוגש את מייקל מור בפינת הרחובות אלטמן וקפקא. בוא נגיד שמה שנורא מעצבן ומטיפני ב"ארין ברוקוביץ" (בכל מה שקשור לארה"ב התאגידית), משתלב בלי בעיה ב"מייקל קלייטון". יש כאן ביקורת חברתית סביבתית מסויימת, אבל הסרט (לפחות כך אני הרגשתי) הוא הרבה יותר על החיים של הדמויות שלו, מאשר על הסוגיות בהן הן מתעסקות; אין טובים ורעים - כולם טובים, הם רק עובדים בעבודות מסריחות.