יפה כתב עמיתי אורין מוריס על "איזון מופלא" של לוסיה אצ'וורה. כה יפה כתב, עד שעל אף שטעה והטעה לטעמי כמובן בבואו להמליץ על "איזון מופלא", ברור לי כעת כי אעדיף לקרוא את רומן הביכורים שלו על ספרה הבא של אצ'וורה.
"איזון מופלא" ראוי היה להיקרא "קשקוש בגרוש". אצ'וורה מפליאה לקחת תקופה גורלית מעין כמותה בחייו של אדם לידת צאצא ומות הורה המתרחשים במקביל ולרקוח ממנה פשוט קדרה של שום כלום. כשאדם מבלה מאתיים והרבה עמודים בחברת יצירה כלשהי, חזקה עליו שיקשר לדמויות או לסיפור, אף אם אלו לא תוארו ברגישות או הצטיינות יתרה. בהוליווד למדו את זה לפני מספר שנים, כשכל סרט בעל אצטלה רצינית חויב, כמו על פי חוזה, לעבור את השעתיים, והצופה האומלל כיוון שכבר השקיע לפחות 120 דקות יקרות מחייו אינו יודע האם צפה ביצירה ראויה או שסתם התרגל, כמו שמתרגלים לחבר ילדות מרגיז.
במפתיע, על אף אורכו היחסי של הספר ועיסוקו בנקודות הרגישות שצוינו לעיל ורמת החשיפה האישית שכביכול יש בו וסגנון היומן האמור לקרב את הקורא עוד יותר על אף כל אלו, לא חשתי דבר וחצי דבר כלפי אווה הגיבורה ומשפחתה, ולמעשה יכולתי לשפוך אותה ואת התינוקת שלה עם המים ללא הנד עפעף ולקינוח גם הייתי מנתקת את אמה מהמכשירים הכובלים אותה לחיי הרומן הבינוני זה.
אווה/לוסיה לא רואה אף דמות בעולמה/ברומן שלה חוץ מאת עצמה. כמות הפעמים בה מזכירה אצ'וורה את גודל החזה (ענק) וצבע השיער (בלונז') של הגיבורה, תוך שהיא מאשימה את העולם הגברי בהימשכות אליהם, מעידה בעיקר על הנחתום ועיסתו החמוצה. כל מדור טיפים ב"לאשה" מלמד אותנו יותר על החיים מאשר המכתם המפוקפק הזה והניים-דרופינג הספרותי שאצ'וורה מרבה בו גורם לקורא להסמיק ולבקש מחילה מהקאנון הספרותי כולו עבור נשמתה התועה. "...אפשר לאהוב את אצ'ווריה או לסלוד ממנה, להסכים או להתנגד, רק עם העובדה שהיא סופרת לא ניתן להתווכח. היא פשוט מערבת אותך בסיפור חיים" כותב מוריס ומדהים ממש עד כמה ניתן בעיני להתווכח בדיוק על עובדת היותה אצ'ווריה סופרת, או סתם איזו קנדיסוס בושנליוס, רק בלי ההומור. אפילו סלידה או התנגדות לא חשתי, רק את מגע הנייר.
נמר של נייר
ולענין "מגע הנייר": בשבוע שעבר הושק "קינדל" של "אמזון", עוד גלגול של מפענח ebook (העובדה שהמשפט האחרון כמעט אינו משפט, אלא רצף מקרטע של מושגים מעולמות שונים הנאבקים לחבור למען משמעות כלשהי מעידה הרבה על הנושא) והדיון הטכנולוגי הלוהט הוא האם הקינדל - שמשקלו 290 גרם בלבד, כמשקל ספר ממוצע - יעשה ל(צריכת ה-)ספרות מה שהאייפוד עשה ל(צריכת ה-)מוזיקה. כשלונה של טכנולוגית ה ebook לחדור לשוק עד היום הוא מקור לעיסוק בשאלת יחסי חומרה-תוכנה, או ליתר דיוק חומר-תוכן. המוזיקה כתוכן, מכיוון שעברה כמה שלבי ביניים של התנתקות מהחומר על ידי שידורי רדיו, טלוויזיה ואפילו המעבר מויניל ל- CD זלגה יפה לעידן החדש. הספרות, שעדין קשורה לכריכתה כמו לפני מאות שנים, ללא שלבי ביניים (שלבים מתווכים כתסכיתים או עיבודי קולנוע כבר משנים את היותה "ספרות", לפיכך אינם נחשבים) מסרבת לצלוח את המעבר. הדרך היחידה להצלחה תהיה שינוי משמעותי של התוכן המוצע.
לענק אמזון יהיה את הכח לעשות זאת: לשחרר ספרים בבכורה רק בגרסת ebook ; להעניק חינם את כל כתבי סופר כלשהו למי שירכוש אחד מספריו לקינדל; לעודד סופרים לספק תוכן "מתאים יותר" (מי אמר ספרות אינטראקטיבית?) וכו'. בתחום המסמכים והקטלוג יכול הקינדל לעשות שמח, או לפחות קל, למי שאוהב לקחת את העבודה הביתה וגם לשוק ספרי הפעוטות, דומני, יש כאן פוטנציאל לשילוב טקסט ותמונות או משחקים. כששחרר את הקינדל, ודאי לא חשב ג'ף בזוס על המשורר הצרפתי מלרמה, אבל דומני שהאחרון היה מפיק מרגליות דינמיות מהאפשרויות הגלומות במטען המלים החדש ליחסים בין צורה ותוכן. 400 דולר לפראיירים היום, חצי מחיר בשנה הבאה.