וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

נועה בן ארצי

שרון אריאלי

26.11.2007 / 11:21

נועה בביוף הבטיחה לשרון אריאלי וקיימה בריבית ד-ריבית; בן ארצי, מצדו, אפילו להתחנחן כמו שצריך לא יודע

הבטחות וציפיות הן משהו שמאד קשה לעמוד בו, כך יאמר לכם כל תושב עיירה אמריקנית שמתחילה בא' בימים אלו. כשהגדרתי את נועה בביוף במונחי "הבטחה" בראש השנה, חששתי מאותו אלבום בכורה שאמנים ישראלים כה אוהבים להתרסק אליו, כשנדמה שחיוך של התאהבות בכישלון מרוח על שפתיהם. החשש נמשך גם לתוך הסינגל הראשון והיפה להכאיב, "Marching Band", בו בביוף מציגה את המתווה האמנותי שמלווה אותה לאורך כל האלבום. לא באמת האמנתי שהיא תעמוד בסטנדרטים שהיא מציבה לעצמה בשיר הזה. ואז הגיע האלבום, ואיתו "At Your Death". המטענים החשמליים בין הבית והפזמון, שבו בביוף חותכת את המיתרים, עם אותו צליל הקנאקקקק שמלווה שיברון לב.


באלבום, "From A Window To A Wall" שמו, תפר לה גרג וויקס מלהקת הפריק פולק Espers חליפת מיתרים שאמורה להכניס את דור יוצרי הפרווה הישראלי - מדניאל סלומון ועד בכלל - לבונקר ממנו לא יצאו לעולם. וויקס יצר הפקה מוזיקלית שמבינה את השירים של בביוף ובמיוחד את "At Your Death" לעומקם הכמעט פיזי. הוא מתאים את הסביבה המוזיקלית היטב לעליות והירידות בקולה הגבוה של בביוף, ועוטף אותו באפלה שאפיינה את "I See A Darkness", שהפך את בוני פרינס בילי לגיבור של עלובי החיים.

ברגעים האלו נדמה שזוהי בכלל לא מוזיקה, ובביוף בכלל לא נענית לכוח המשיכה. וויקס פתר אותה מהבלי העולם כמו אלו, במה שנהוג לכנות בהשאלה מעולם הספורט, בית ספר להפקה מוזיקלית. חשוב להתעכב על הנקודה הזו, כיון שנהיגה לא זהירה בכשרון הווקאלי של בביוף (לבד מהיותה מוזיקאית וכותבת מצוינת), עלולה להפוך שירה צלולה לעוד סיבה להכניס את הראש למיקרוגל. בזכות וויקס, בביוף עוקפת את המכשול הנ"ל, והבייגל'ה שמקיף לה את הראש מאיר את הדרך מתל אביב ועד לקריירה בינלאומית.

בכל האלבום עוסקת בביוף במתחים שבין כתיבה ויצירה לחיים עצמם, להתערבבותם אחד בשני ואובדן הגבולות ההכרחי. בכל צומת דרכים רגשי של השיר, בביוף שותלת אמירות שונות על האמנות שרודפת אותה לכל מקום ("אני שרה את זה בקול, אני מנגנת את זה עם ספק, אני עדיין סופרת את דרכיך לאהוב אותי"). זו כתיבה שמאפיינת יוצרת טוטאלית, והיא מחייבת כנות בכל נים שגם ככה מאיים להתפקע. בביוף עומדת בכל אלו, כמו גם במבחן שפה מחמיר, שהצלחתו אינו נעוצה דווקא בביטויים שייקספירים, אלא בהתהוות הטבעית של מילים לתוך רעיון מורכב ומרתק.

בפעם הראשונה שבה שמעתי את נועה בביוף היא ביצעה את "Laser Beam" המדהים של להקת Low, ובאותו אומץ שבו היא התמודדה עם יצירת המופת הזו, כך היא מציירת הקווים העדינים של חייה, ובעצם גם חיינו. לעומת זאת, ישנו דבר אחד שנועה בביוף היא לא - הבטחה.

נועה בביוף, "From A Window to A Wall"
(Anova Music)

מה יגידו ההורים?

אם לבן ארצי היה אומץ - הוא לא היה מציב תמונה קרובה להבהיל שלו בעטיפת האלבום, כשכל תו ונים מהמצח ועד הסנטר צועקים למוכר התקליטים "יש לך את שלמה, אה, בן ארצי החדש?". אם היה לארצי אומץ, הוא היה מתחיל בצעד הסמלי הזה, ומבטל את האפקט הוויזואלי מההשוואה שמלווה וכנראה גם תלווה אותו כל חייו: אך זה לא הוגן לדרוש מארצי שינויים ברמה התיאורטית, כשהוא עדיין לא מסוגל לעזוב את הבית המוזיקלי שלו.

זו נקודה מעניינת, שדווקא כותבים משתפכים, רגישים ונעדרי יד עורכת על ברז ההתחנפות ("גם אם היית בחורה מאיטליה הייתי לומד איטלקית"), הם השמרנים המוזיקליים הנוראיים ביותר. אפילו כשארצי נוגע באלקטרוניקה אמדורסקית קלילה ("צניחה חופשית"), שיוצרת שילוב מעניין עם הקול הגבוה שלו, הוא לא יעז – כמובן - ללכת איתה עד הסוף, כי בכל זאת, מה יגידו ההורים. הטקסטים של ארצי סובלים מאותו נסיגה אוטומטית, כשבכל פעם שארצי נוגע בעצב חשוף ולא דביק ("מי שרגיל ללכת מכות עם עצמו, כנראה אף פעם לא מפסיק"), הוא חוזר לגשם, ולקיץ, ושוב לחורף ולקור, ולכמה היא יפה והחיים קשים וכו'.

מאלבום כמו "קרוסלה", אפשר להבין מדוע עברי לידר נחשב לכה מקורי: הוא פשוט מכיר את דמיאן רייס, שהבין שגם להתחנחן צריך לדעת. ארצי לעומתו כבול באזיקים וורודים לאלבומי המופת של אביו, והוא מנסה להתבדל מהם לא על ידי גילוי טריטוריה חדשה, אלא על ידי התפלשות פסנתרים וכינורות במיץ פטל טרחני ומייגע. אולי באלבום הבא שלו הוא יתפקח, וגם אז כנראה שהוא פשוט יתקדם לעברי לידר.

בן ארצי, "קרוסלה" (הד ארצי)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully