השיר האחורי

"המוזיקה שהעולם עושה היא בעיקר של עצמו" (165)

מבחינתי המקום של מארק סטרנד מובטח לצד דב הכותל, הילדה אפרת, שלום טוקשה ושער כוכבי "השער האחורי" של העיר. בעוד המונולוגים והדיאלוגים הקומיים וטורדי המנוחה היוו חלק בלתי נפרד מהעמוד האחורי של "העיר" לאורך שנות ה- 90, השירים של סטראנד הופיעו רק מידי פעם, תמיד נוקבים, תמיד מדויקים, בתרגומו החד של עוזי וייל.

סטרנד מתמקם בנוחות בשורה השניה, ספק מסתתר, ספק מציץ מאחורי כתפיהם הרחבות של הדמויות האקסצנטריות שהוא מצטט, כמו גם הישויות שברא וייל שהקיפו את שירתו כאשר הוצג לקהל הקורא עברית. רק עכשיו, לראשונה, יוצא אוסף שירים שלו המסכם קריירה ענפה. סטרנד הקנדי, שעבר בגיל צעיר לארצות הברית וחי שם עד היום, פרסם 11 ספרי שירה ווייל בחר עבורנו מקבץ שירים שפורסמו מ- 79 ואילך, לצד מסות וקטעי פרוזה קצרים, מהורהרים, שמשלימים את השירה הנוגה, שהיא מלנכולית ומפוכחת בו זמנית, של אחד מהמשוררים החיים הגדולים של דורנו.

אם אנדרסטייטמנט היתה תכונה, מארק סטרנד נולד מצוייד במנות גדושות שלה. נדמה שהשירים שלו תמיד מנסים לאמר את המובן מאליו, בצניעות, באופן מדוד כמו אגבי ואולי בגלל זה הם חודרים עמוק כל כך, מפתיעים את הקוראים בפשטות שלהם. סטרנד מיטיב לערבל את החיים והקריאה, את השירה והמציאות. מילים הופכות מוחשיות, מתעבות, לובשות ופושטות צורות וישויות בזמן שאנו קוראים אותן. השירים שלו יוצרים רגעים שכולאים ובוראים פיסות מציאות, רגעים שהם חמקמקים ומתמשכים כאחד. רגע אחד הם פה, ועם מעבר העמוד, הנקודה שמסיימת את המשפט, ולפעמים אפילו הפסיק, הם מתפוגגים, חדלים מהיות.

אין פלא אם כך שרוב הספר מורכב ממחזורים של פרידות. מהאב שנפטר, מרומנים שתמו, מהתאהבויות שחלפו וגם, בעיקר, מעצמו. שירתו של סטרנד במיטבה אוספת את הקוראים לתוכה ומעמתת אותם עם נקודת האפס של הכתיבה. הדף הופך לא רק למצע עליו מונחות המילים, אלא לעולם שכורך את הקוראים ומכיל אותם, בעוד המשורר משתמש בו כבמה – ובנו כקהל – לרגע הפרטי–ציבורי של הפרידה.

במבוא לספר "השער האחורי" שיצא בשנה שעברה, כותב וייל על המסתורין הקיים בבנאלי: "בתוך הגלוי נמצא הנסתר. בתוך הבדיחה נמצא הדבר הזה שאינך מסוגל לומר בקול רם, אפילו לעצמך." אצל סטרנד, הבדיחה היא תמיד קצת על עצמנו, עליו, על מי שהיה, על מי שיכול היה להיות, על מה ועל מי שכבר לא יהיה. רגע השירה אינו בומבסטי, הוא חותר תחת עצמו ולוקח אותנו איתו. "אין לנו לאן ללכת, אין סיבה להשאר", הוא כותב ב"הגענו עד כאן" (60). נעביר עוד דף, נקרא עוד שיר. גם ככה אנחנו גוססים, נתקרב עוד קצת לעצמנו, אל סטרנד, אל קו הסיום. אולי שם נמצא נחמה.

דפים מספר שדבר לא נכתב עליהם, רחש של דפדוף בספר, גלי רעד שמרעישים את עצמותינו, מילים ושורות דרכן אנחנו קוראים את העדרנו, חוזים בעוד הזדמנות שחלפה, מתקרבים עוד קצת למותנו.



"מארק סטרנד - שירים". תרגם: עוזי וייל. הוצאת ידיעות אחרונות