רוטס בן סוסים

ממש כמו שאמר פרנק זאפה על הג'אז, סצינת ההיפ הופ הבריטית לא מתה, היא פשוט מריחה מוזר. אם לאחר סוג של מפץ יצירתי שהחל לקראת סוף הניינטיז נשארנו עם בסוף עם פלאן בי, מייק סקינר ודיזי ראסקל כשהשניים האחרונים עושים ככל שביכולתם להתרחק מהבי-בויז, כנראה שהמצב שם באמת לא משהו.

יותר מדי אולד סקול, יותר מדי הפקות שנשמעות כמו משהו שעשו בניו יורק של 94', יותר מדי "סאונד אוף דה פוליס" במסיבות ופחות יצירתיות והתלהבות. זאת כמובן הכללה מטורפת, אבל בניגוד למבול המפיקים והאמ.סיז שהתרוצצו באנגליה רק לפני חמש-שש שנים, המצב שם הוא עכשיו שממה; כולם בדאבסטפ, גריים או כל ז'אנר שמפומפם על ידי הדבר היחידי שתמיד הורס ומסרס מוזיקה טובה - הייפ.

רודני סמית' היה שם די מההתחלה, ודווקא הוא, זה שנשמע תמיד אחרת, רואה ומגיע מהכוכבים כשהוא פותח את ג'ורת הבאריטון-בריקסטון שלו, הוא-הוא ההיפ-הופ האמיתי. ראשית, הוא לא שם זין. שנית הוא לא מחפש ליצור את אותם חומרים ששמע בתור ילד והוא לא נשמע כמו אף אחד אחר בסביבתו, למרות שהוא מושפע ולוקח את כל מה שאפשר מהראסטות, ילדי הג'אנגל של הניינטיז ואמני הגרפיטי שגדלו לתוך אפרוריות אורבנית לונדונית מוכרת -זאת שהוציאה כמה שנים אחר כך את הבאס העמוק הזה, שמטריף כרגע את ילדי הרגע. רוטס מאנובה - ואת זה אפשר לומר בקול גדול - הוא הדבר הכי מקורי שיצא מאנגליה כשזה מגיע למילים על ביט (הוא גם עושה את הביטים ולא רק שר עליהם). שלושה אלבומים בקנה הם בהחלט נפח יצירה מרשים, במיוחד כשהשניים הראשונים נכנסים לכל רשימה של עשרת אלבומי ההיפ-הופ הטובים שיצאו מהאי הבריטי אי פעם.

לקראת ביקורו הראשון בארץ (יחד עם MK, הדי ג'יי שכבר הרעיד את כל השמעטס שהיו תלויים על הקירות הכחולים בדינמו דבש) קבלו כמה קטעים מהצד היותר שמאלי של מי שאוהב להיות אחר ולשמור את זה אמיתי, רוטס מאנובה.

הפעם הראשונה. אין לך הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני ורוטס מאנובה יוצא המלך של עוד אוסף עמוס לעייפה מהלייבל הכי מאגניב ומתאמץ של הניינטיז, נינג'ה טיון. האוסף "נינג'ה קאטס - פאנקונגפיוז'ן" (Funkungfusion) היה כרגיל עמוס בדברים שחלקם טובים, חלקם תמוהים וחלקם כאלו שלא שרדו את המעבר למילניום (איזה מילה, הא?) החדש. רוטס מאנובה הפציץ עם השיר הזה, שנשען על ביט אפל אך מתקשר וראפר שיודע שזו ההזדמנות שלו להותיר משהו אחריו ולהתחיל את הקריירה ולא מפספס במילה, הברה או נשימה אחת. הכל נשמע טרי כמו מסבחה על הבוקר והסטלה הכבדה שעוד תגיע החלה מתפשטת בפנים. ככה מתחילים קריירה.

הבומבה שפתחה את האלבום השני והכה מצופה של הצמד שהגדיר דור שלם באלבום הבכורה שלו. למרות אכזבה מסוימת, הקטע עם רוטס מאנובה לא נשמע מאולץ - ניסיון של השניים להתאים את עצמם להלכי הרוח המשתנים עם יצירה מהודקת, הומוגנית ושועטת קדימה כמו צמד סוסים שחורים במרכבות השטן; "דאסטד" הוא קטע אפל, רפטטיבי ומאנובה, בנו של כומר בנשמתו, מביא כאן את ייסורי היום שמגיעים מאובקים לאחר ההדוניזם של הלילה. החלטה נבונה של רודני להגדיל את טווח ההשפעה שלו הרבה מעבר לבחורים חיוורים בכובעי ניו-ארה.

מר סקראף הוא בדרך כלל בחור חמוד ולבטח טיפוס מצחיק, שאחראי על השיר הכי מצחיק (והיו הרבה כאלו) של נינג'ה, "Fish". בערך באותה תקופה הוא נכנס לאולפן עם רוטס מאנובה ויצא להם משהו שהוא לא נחמד, לא חמוד ולא מצחיק - תנסו מניאק בן אלף זונות. טראק שלוקח את כל מה שעמוק והופך אותו לכחול מזעזע, רפטטיבי על גבול המדיטציה של רחובות שמגיעים לרחבות הריקודים. אחד מהקטעים הטובים ביותר של הלייבל בכלל, ושל סקראף בפרט.

7" ממרץ 2000, שאיגד את כל אמני ביג דאדא על ביט אחד. הפקת דאנסהול עתידנית בה מתבלטים שניים, מייק לאד ורוטס מאנובה. מאנובה מרגיש בבית על הביט ומשכלל עוד יותר את הווייב של הרגאיי שלו ומביא את עצמו מבלי להישמע מתאמץ לשנייה. ללא ספק שיר שהקדים את זמנו בתפיסת הצלילים שעומדים להיות דומיננטיים בשנים הבאות עלינו לטובה.

השיר היחידי ברשימה זאת מתוך אלבום של האיש ולא בכדי. אני לא זוכר מי היה הראשון מאנגליה שהגיע וניגן את זה בדינמו (בטוח שנדב רביד היה הישראלי), אבל אני זוכר את השגעת. הסאונד הדיגיטלי של הנשמה השחורה, ההבהוב של כל מה שהיה טוב במוזיקה האלקטרונית והלך לאיבוד והכל בטוויסט של דאב עם הגשת הדאנסהול המטורפת. ללא ספק השיר הטוב ביותר של האיש וקלאסיקה שנשמעת טוב גם אחרי 7 שנים. על שירים כאלו המציאו את המשפט "אין דברים כאלה". שלל הרמיקסים לא מתקרבים למקור, שנותר יהלום מתוך האלבום הטוב ביותר, של האיש "Run Come Save Me".

פעם קראו לזה 2-סטפ - פול הייפ, היו כמה אלבומים כשכולם דיברו על הדבר הבא. אז דיברו. מאז המצאת הג'אנגל אוהבים לומר על יותר מדי דברים שמזכירים אותו, שהם הדבר הבא, כשרק מדי פעם מתפלק משהו טוב. הנה מקרה כזה. עוד טראק שזעזע את הדינמו והיה קרוס אובר בין יותר מדי די ג'ייז, שאז עוד היו ממודרים בז'אנרים. מקרה קלאסי של רמיקס, שלוקח את השיר המקורי ומעיף אותו לכיוונים מטורפים מבלי להישמע מתלהב לשנייה. עובד גם היום. הרמיקס יצא בסינגל נוסף מתוך האלבום השני.

כמתבקש מהמעמד, רוטס מוריד הילוך ומעלה את עצמו רמה במילים. קינת ספוקן וורד על מצב האנושות באלף החדש. מדויק כמו מנתח מערכות ואבסטרקטי מבלי לאבד עניין, רוטס מנובה מביא כאן במצב צלייה נא לחלוטין ונוטף שומן את הצד המהורהר, שתמיד בא לידי ביטוי בירכתי האלבומים שלו. כאן, באלבום השני של הרכב הקונספט של ג'ייסון סווינסקו, זה יותר טוב מטוב ובשקט אחד הקטעים הטובים של סינמטיק ושל המאנובה.

בסטלות כמו בסטלות תמיד יש את הדאחקה, ורוטס הוא לא פראייר בסטלות. כן, הוא מתעלל כמו סלקטור אמיתי בשיר ההוא של הלהקה ההיא במסגרת אלבום תקלוט שיצא ב-2002 במסגרת הסדרה "Bad Meaning Good" בו מאנובה הביא לשולחן את הטעמים והשירים מהם הוא הושפע ואוהב לשמוע. החידוש המסטולי לשיר שגם ככה לא סובל מעודף סחיות במקור, סוגר את האלבום הזה בחיוך מסוים. לא כזה גליק אבל בהחלט צד משועשע בבחור שלעיתים נתפס כמפחיד ברציניותו.

רמיקס הזוי, כמתבקש משניים שהמילה הזאת יושבת עליהם כמו גשם על לונדון. המאגניבות נותרה מנת חלקם של הגורילות, אבל כאן דיימון נותן לרוטס לחזור לפאזה המהורהרת שלו, שהולמת את אחד מהטקסטים היותר חושפניים וטובים של הראפר הזה. שיר מאלבומו השלישי - שבינינו נשמע קצת כמו טייק אוף פחות טוב על "Witness" (בדומה לאיאן בראון שהאלבום החדש שלו נשמע כמו טייק אוף על "FEAR")- מקבל כאן טיפול מאסטרו אמיתי. הלבן הכי שחור בלונדון פוגש את השחור עם מוח ותודעה בגודל של פלנטה, רע לא יכול להיות גם אם ממש יתאמצו.

או.קיי, ממפגש בין שני טיטאנים כמו שאדו ורוטס מאנובה לא מצפים לפחות. במיוחד כשג'יימס לאבל נצמא מחוץ לאולפן ושאדו מביא לרוטס את כל הבאסים שבעולם, כדי להוציא ממננו אנרגיות שלא נשמעו מאז " Witness " - הארד קור מבלי לרחם על ילדי הגן; זה אחד מהקטעים הטובים ביותר של האיש ושל שאדו בפרט, שנותן כאן את ההפקה של החיים שלו ומשנה סגנון אותו ניסה לשכלל עוד יותר באלבומו השלישי. אני לא מכיר הרבה אנשים שימשיכו לעמוד כשהדי ג'יי מפיל את השיר הזה. קלאסיקה בק' הידיעה, ואחת מהפתיחות היותר מזוהות עם רוטס מאנובה, "i see many lights before me, many lights' dark shadows nice uncle and a rotty toot manuva, more bass" משם זה רכבת הרים הטובה ביותר בלונה פארק המוסיקלי הזה. הפזמון מסביר הייטב מהן ראשי התיבות בשם השיר הזה.

הם הבוסים ומותר להם. הרבה אנשים התאכזבו (או בכלל לא שמעו את) מהאלבום האחרון של מי שהמציאו את כל הנינג'ה טיון הזה. קולדקאט, מי שהיו פעם חוד החנית כשזה מגיע לחדשנות, נעזרו באמן מספר אחת שלהם ובאמנים החדשים המעניינים של תת הלייבל "ביג דאדא". שיר שבלט החוצה באלבום מנומנם למדי והרמיקס של ספאנק רוק רק מביא לו עוד בעיטה הגונה בתחת, שנע בקצב דאנסהול רוצח. מאנובה, כרגיל, מרגיש בבית וגומל טובה לבוסים שהאמינו בו עוד כשהיה נער מסוכסך מבריקסטון, כשהוא מביא להם את השיר היחידי מהאלבום שלהם שיזכרו.


* רוטס מאנובה יופיע ביום שישי, 30.11 בקומפורט 13 במסיבת יומולדת לשסק עם MK2, אגוזי, וולטר ויוגו

* ובשבת, 1.12 באותו מקום עם די ג'יי מש