גאון אדום

בחודש מרץ אשתקד נפגשתי בפעם האחרונה עם עלי מוהר. מהרבה בחינות אפשר להגדיר את פגישתנו האחרונה גם כפגישנו הראשונה, שכן, היא לא התקיימה במסגרת אירועים חברתיים-משפחתיים, או במהלך סוף שבוע אחד בחוף אכזיב. באותו בוקר יום שישי ישבנו לראשונה רק אני והוא במשך שלוש שעות על כוס קפה, ונתתי לעלי לדבר. הוא ידע לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני.

את עלי הכרתי לפני שמונה שנים, קודם כל כ"חבר לחיים של אמא של חברה טובה" ואחר כך כ"פזמונאי", "קולמוסאי" וכ"ו. הכותרות הללו היו ועודן זרות לי. כמו רבים שזכו להכיר את עלי, אני יודעת שגם ההישגים הרבים והמרשימים שרשם בחייו לא מצליחים להתחיל לספר את סיפורו של האדם שהיה. מהרגע הראשון שפגשתי אותו הצליח עלי להותיר עלי רושם עז. לא ברור לי בדיוק למה, אבל בידיעה שקיים עלי מוהר אחד בעולם הייתה נחמה גדולה.

זמן קצר לפני הפגישה, חוששת ונרגשת, שלחתי לעלי שני קטעים שכתבתי במטרה שיעביר אותם לעורך "העיר". בגלל יראת הכבוד שעורר בי (בטח שלא במכוון) קיוותי שהוא לא יבזבז את זמנו היקר על דפי הפקס וישלח אותם ישירות למערכת העיתון. חששותיי התממשו, עלי התעניין וקרא, והשאיר לי הודעה בתא הקולי בה הציע שניפגש.

נפגשנו בבוקר יום שישי בבית הקפה ששכן על הריסות כסית. ראיתי אותו מרחוק, עם תרמיל שמוט על כתף אחת וחיוך גדול ומאיר עיניים שמקרב אותך בין רגע אליו, גם אם למעשה עבר זמן רב מהפעם האחרונה בה התראינו. התיישבנו סמוך לשולחן שהיה פעם מקום משכנו הקבוע של נתן אלתרמן, המשורר האהוב על עלי, אך קשיי האקוסטיקה והאווירה התעשייתית הניעו אותנו, בתוך זמן קצר, לעבור לבית הקפה בצדו השני של דיזינגוף. עלי לא אמר דבר, אך לא יכולתי שלא לזהות אכזבה בעיניו בויתור על המשכן המיתולוגי שהפך לעוד שלוחה של רשת קפה חסרת סנטימנטים.

בקפה ממול מצאתי את עצמי דרוכה ומהופנטת. העברית הנקייה והיפה בפשטותה שהתנגנה מפיו, גם בסיטואציה הכי פחות מחייבת שיש, הילכה עלי קסם. השיחה נסבה ברובה על נושא היצירה והכתיבה בפרט. עלי גולל בפני את התהליכים השונים בכתיבתו והעמיד לדוגמה שני שירים: "העיקר זה הרומנטיקה" ו"נגיעה אחת רכה". את "העיקר זה הרומנטיקה" כתב עלי כדי להתאים ללחן המאתגר של יוני רכטר. גם עשרות שנים אחרי, באותו בית קפה, עלי טען שלא היה מעלה על הכתב שורה שמעבירה את המסר "לא חשוב אישה, העיקר זה הרומנטיקה" לולא הלחן "ביקש" שהיא תיכתב.

ומולו, השיר "נגיעה אחת רכה" נכתב עוד לפני הלחן, ובא לתאר סיטואציה מאוד קונקרטית, רגע מסויים ששעון על תאריך אותו דקלם עלי כאילו היה תאריך הקמת המדינה, בו כל מה שביקש בליבו מאהובתו הייתה נגיעה אחת רכה, שכמובן לא הגיעה.

כצפוי, גם טורו של עלי "מהנעשה בעירנו" עלה כנושא שיחה מרכזי. מספר חודשים לפני הפגישה נכנס אורי שאלתיאל למשרת עורך "העיר" ועלי אמר שמעולם לא שוחח עם העורך החדש. הוא אמנם הקפיד להעביר לו בפקס את הטור במועד קבוע, אך בכלל היה נדמה לו שהעורך החדש לא שש לפרסם את טוריו, ועושה זאת רק מחוסר נעימות לגדוע מסורת עתיקת יומין. לאחר מותו, יצא גיליון "העיר" עם מיטב טוריו לאורך השנים, ובו התפרסם גם קטע שכתב אותו העורך על עלי. בקטע הוא תיאר כיצד נמנע במכוון מלשוחח עם עלי מפאת ההערכה העצומה שרכש אליו כבר שנים רבות לפני כן, כשהיה רק עוד קורא מסור של "מהנעשה בעירנו".

סוף השיחה היא שזכורה לי בעיקר. היא גלשה לפסים אישיים, והיה בה רגע אחד ומיוחד, בו עלי הישיר אלי מבט והכריז בקול חזק ובוטח "אני מאוהב" (בויוי, ש.פ). צמד המילים הפשוטות הללו, שחוברו לכדי למשפט הכי דיבורי שיש, הרעידו את עולמי. ישב מולי גבר, בן 58, שהתוודה בגאווה, שלא הייתה בה טיפת ציניות, התפלפלות או התחכמות, על רגשותיו. באותו הרגע שנאמרו המילים הבנתי שמעולם לא עמד מולי גבר והצהיר בכנות שכזאת "אני מאוהב" מבלי שהיה שיכור ושוטה, או דאג להוסיף בסופן את ה"אבל" הבלתי נמנע, או העניק לצמד המילים היפהפה נופך שטוח ומבזה ("אני מאוהבת" של מיכל אמדורסקי).

אמנם עברה קצת יותר משנה וחצי מאז הפגישה ההיא, ושנה שלמה מאז מותו של עלי, אך המשפט הזה רק מתרחק ומתרחק מהמציאות הנוכחית והפך להיות פאתוס פרטי שלי שמסמל תקופות נשכחות, שגם אני אינני חלק מהן. לאחר מותו כתבו על עלי בכל מקום "תל אביב בלי עלי היא תל אביב בלי ים", והנה, הים עדיין פה. רק ה"אני מאוהב" הנהדר של עלי עדיין נעדר, בולט בזרותו בקונטקסט העכשווי, ודיי בו כדי לגרום לי להיזכר בכל יום ביומו בעלי מוהר, ובעוד מושג, שחוק ותלוש גם יחד, שנקרא רומנטיקה.

* מהנעשה בעירנו, סיור מחווה לעלי מוהר, יצא ביום שישי ב-14:00 מכיכר רבין