בנימין זאב

האיבר החשוב ביותר של זאב טנא הוא הבטן – לא בגלל הקלישאה החבוטה של משורר המחאה שהוא גם מהנדס מזון, אלא כי רק כך ניתן להבין כיצד טנא כותב מילים שהאמת נוטפת מהם כמו שעווה רותחת: כבר 32 שנים (מאז "איפה טעינו?" שכתב לאושיק לוי) שטנא מחטט בפצעי הישראליות בהנאה מרובה ובכנות, ומעמדו בפנתיאון של אלו שהיו שם ולא שתקו, מובטח: ארסנל השירים החצופים והבוטים שלו, מלבנון ועד השואה, גדול בהרבה מסך כל להיטי הכלום בחזקת חור שחור של כוכבי הרגע בתרבות הישראלית.

טנא גם כבר הנציח את שיריו היפים באוסף מכובד שיצא לפני כארבע שנים. לכן לא ברור מדוע טנא זקוק לעוד אסופה של שיריו, שרק אחד מהם, "ביום שבו השאכטה תיגמר" (שהוא מסוג השירים שאתה מאמין שכל אדם שיודע לאיית יכול לכתוב, ובסוף רק טנא יכול) חדש לחלוטין.

ב"חדר" טנא מנסה להציע מוטציה שבה הוא מופיע עם להקה "לייב", אך לא בהופעה. הוא עושה בעיקר שירים ישנים, אך זהו לא אלבום אוסף. בפורמט הנוכחי טנא לרוב פוגע בעצמו: הוא לא ממש שר את הטקסטים שלו, אלא הוא נוהם, לפעמים על סף הגרואולינג ("איה", "גרמנים", "איפה טעינו") ואין להגדיר זאת אלא כמשאיות זבל ברוורס בשעה חמש לפנות בוקר. זהו לא טנא בהופעה חיה, שמלווה במחוות הגוף המיוחדות שלו ובעוצמה של להקתו הוותיקה: זהו טנא שמנסה לזעוק דרך הרמקולים את שהטקסטים אומרים היטב.

הדבר העצוב הוא, שטנא מבין שניתן לעשות זאת אחרת: באלבום האולפן האחרון שלו, "זיכרון קצר", טנא קרוב יותר ל'ספוקן וורד' מאשר שירה, דבר שלא הקהה את דקירת השירים כהוא זה. גם ב"חדר", טנא מבצע באופן מבריק אקסצנטרי ואף מחורפן את "הכל במקום" מבלי להיגרר למקומות נמוכים-מדי.

בסוף האלבום, טנא מקריא בשנית את "ביום שתיגמר השאכטה", בקול בטוח ובטון של אחרית הימים. כשטנא אומר "ביום שתיגמר השאכטה, אנחנו נחלק אותות", הטקסט הופך מנבואת זעם למציאות עכשווית כמו הנוכחות של גלעד ארדן בחיינו. האפקטיביות בקולו של טנא מקפיאה את כל תמונות החיבוקים ולחיצות הידיים, מנחיתה באונס מחשבות רחפניות על עתיד אחר. זוהי תמצית כוחו של אמן מהדהד, שלא ממש בטוח שהתרבות הישראלית ראויה לו. אם רק ישכיל להבין את הפער בין כתיבה מהבטן לשירה מהגרון ובעזרת שירים חדשים נוספים, טנא יהיה בדיוק האיש המתאים לתפקיד משבית השמחות של חגיגות ה-60 הבאות עלינו מבלי שנוכל להימלט.

זאב טנא, "חדר", ent-t.

בשבועות האחרונים ברוס ספרינגסטין שר לי דרך הלילות על כל הקלפים שהוא ישלוף מהשרוול, ש"יש לי עבודה... וחובות שאף אדם הגון לא יוכל לשלם". ספרינגסטין הוא איור בוהק של מה שקוראים 'שירי עם אישיים', כאלו שמטווחים את הלב ממרחק של מאות אלפי קילומטרים.

במקרה, "'שירי עם אישיים" הוא שמו של אלבומו השני של בני בשן (שגם אוהב את ברוס). אבל אם ספרינגסטין לוקח את המצב הפשוט והישיר והופך אותו לנשגב ומרגש, בשן עושה את הדרך ההפוכה: הוא מנפץ את הבלון החלוצי ב"חושו אחים חושו", הוא מתנער מתדמית המשורר המיוסר ומכריז שהוא "זיון של הניו-אייג'"("אני בני בשן"), העיקר שלא יזוהה עם איזושהי טוטאליות חשופה באמת, נטולת "קטע". והרי בשן, מאז ימי גל"צ ה"מופרעים", הוא קודם כל "קטע", ורק אחר כך כותב מצוין ופרפורמר קורע.

בצל אלו,"שירי עם אישיים" הוא התקדמות גדולה ומפתיעה למי שנדמה שהתמכר לעצמו, בזכות ההסתערות התל אביבית על דמותו הייחודית. "אני בני בשן" ו"שמע ישראל" סוחפים ומשעשעים מבלי להביך, "הרפתקאות ב'" ו"לא יכול לקום בבוקר", מוציאים מבשן את איש הכפר שהתחבא בבקתה ומדגישים את העיבודים היעילים של להקת הליווי של בשן (בעיקר אייל תלמודי).

זהו אלבום של אמן כותב, שנמצא במחצית הדרך לתשובה לשאלה האם אלוהים שיגר אותו לכאן בשביל להיות ליצן עצוב או משורר שמח. ובגלל שבשן עוד לא החליט, הוא בחר להכליל יותר מדי שירים באלבום, בעיקר כאלו שמאטים אותו ומגדירים היטב את מהות ה"פילר". נהוג לחשוב שעורכים מפקחים על עיתונאים גרפומנים או סופרים חסרי חוש כיוון, אך גם בשן צריך סמכות שתכיר בחשיבותו של הבוידעם (שלפי הדואט האולטרה מיותר, "תני לי דת", ראוי גם לקריירת הזמרה של ריקי בליך). לאחר מכן, שיקשיב עוד קצת לספרינגסטין. הניצוץ שבוער לבני בשן בעיניים מחכה להידלק באמת.

בני בשן, "שירי עם אישיים", הוצאה עצמית.