ראיתי את "זמני" עם סבתא שלי, צעירונת צלולה בת 91 שיודעת דבר או שניים על זמניותו של הזמן. סבתא נהנתה מהסרט. היא לא הפסיקה להנהן בהתלהבות ולהעיר הערות ביניים: "צודקים! אני תמיד אמרתי! לירקות של היום אין טעם". או "נכון! מה אכפת לחכות עוד כמה דקות? המיקרו הורס את האוכל".
כמו כל ישראלית, גם סבתי איננה פראיירית: היא מזפזפת בעולם, היא יודעת מהי טלוויזיה טובה. ריכוז מלא והענקת חמישים דקות יקרות מחייה היא מחמאה גדולה לסרט, מבחינתה. היא צפתה בו עד הסוף, למרות שהעריכה התזזיתית גרמה לה ל"סיבובי ראש". כשהוא נגמר היא הורידה את האוזניות לאט, סידרה את מכשיר השמיעה (מודעת לעובדה שכולם מחכים בסבלנות למוצא פיה) והכריזה בארשת נעלבת: "בשביל זה צריך סרט? הכל אמת, אבל את זה יכולתם לשמוע גם ממני".
צודקת. אבל זה בדיוק מה שיפה ב"זמני" - הוא אומר את הדברים שכולם אומרים, בלי לשעמם לרגע. הרי מאז קהלת לא השתנה הרבה בתחום. עם כל הידע שצברנו בפיזיקה, בתכלס לא קרה כלום. פיזית, אנחנו תקועים באותו מצב זמני כמו אבות אבותינו שחיו על העצים. אז גילו שהזמן בחללית מהירה עובר יותר לאט, אבל אף אחד עוד לא הצליח להחזיר לך את האתמול שאבד. אז האריכו את תוחלת החיים, אבל לא מצאו תרופה למוות. אז אמרו שהזמן בחור השחור עומד, אבל עוד לא נולד המניאק שיוכל להקפיא את הזמן בחור המסריח שאנחנו חיים בו. סטיבן הוקינג יכול לכתוב ספרים על קיצור תולדות הזמן עד מחר, אבל גם הוא לא יודע מה יקרה מחר. דין פרופסור כדין נהג מונית. יש הרבה דרכים להתפלסף על זה, אבל איכשהו, כשהפילוסופיה באה מנהג המונית, היא מצטלמת יותר טוב: "אתה עושה תוכניות מהיום עד הודעה חדשה, אבל אם אלוהים רוצה, מחר יכול ללכת לך הפיסטון ואתה תסגור את הבסטה ותלך להחזיר ציוד".
איילת מנחמי ואילונה אריאל, יוצרות הסרט, הבינו שכדי ליצור מסה על זמן ישראלי, אין טעם להביא מומחים. כמו סבתא שלי, כל ישראלי יודע יותר טוב מאחרים מה זה זמן ישראלי. אף אחד לא יבוא וילמד אותו. צריך פשוט לדבר אל הלב. ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה כאן הוכיחה חד משמעית: מה שמדבר אל הלב נמצא בדרך כלל דרומה מתל אביב. אם להיות יותר ספציפיים, באזור נתיבות. כשבעל בית קפה בפרלמנט של נתיבות מתעצבן על הזמן שעובר וכועס על אלוהים שנתן לו זמן קצר כל כך, מרגישים איך המחשבות על הזמן עוברות לו בראש בזמן אמת, כאילו הוא המציא את זה כרגע, כאילו אף אחד לא חשב על זה קודם לפניו. הוא באמת כועס על אלוהים שנתן לו זמן קצוב. הוורידים יוצאים מהצוואר, העיניים יוצאות מהחורים. עוד רגע הוא הולך חס וחלילה לחטוף התקף לב, מרוב שהוא פוחד למות בגיל חמישים. וסבתא שלי, בת 91, מתפקעת מצחוק.
ג'קי לוי מתפייט בסרט ואומר שהישראלים למדו סוף-סוף לעשות דברים כמו שצריך ולא חאפ-לאפ. הסרט מוכיח שהצדק איתו. הגיע הזמן שיהיו כאן סרטים תיעודיים מעולים, ו"זמני" הוא בהחלט אחד מהם. הוא עשוי במקצועיות, מהצילום האסתטי של רונן שכנר ועד לעריכה ולסאונד המושקעים של איילת מנחמי. הסרט נאמן לז'אנר סרטי טלוויזיה שעוסקים בנושא מופשט (סרטים שהבי.בי.סי מצטיין בהם) ולא נופל מהם ברמתו. אופציה טובה להעביר את הזמן במוצאי יום כיפור הארוך.
* הסרט "זמני" משודר בערוץ 8 ביום חמישי, 27 בספטמבר, בשעה 21:30 ובשעה 24:20, וכן בשבת, 29 בספטמבר, בשעה 22:30
ישראליקו
26.9.2001 / 10:21