הוד השרון

    בין סברה ושתילה לסבא חביב, "שרון" לא הצליח להסביר לליאת ברגמן מי היה ראש הממשלה, ובעיקר לאן חתר

    ליאת ברגמן

    "הוצאתי את מדינת ישראל מעזה, וכל מה שקיבלתי הוא את הדוקו הזה בערוץ 10". לו היה אריאל שרון מודע לנעשה סביבו, זה וודאי מה שהיה חושב. לפני כמעט שנתיים נעלם האיש, שנדמה שניהל תחתיו סוג מסוים של דיקטטורה, באבחה אחת, אל סיפה של תהום נשייה. מתוקף מצבו הווגטטיבי, עדיין אין בתי חולים על שמו, אין רחובות, אין מוסדות חינוכיים ומרכזי תרבות. אריק, עם הפלנלית על הראש או עם הכבשה בידיים נותר מנוצח, ולא מונצח. יש שיאמרו שזהו עונשו; יש שיטענו שזו טרגדיה. מבלי להימנות על אף אחד מאלו, במן דטרמיניזם שטוען לביש מזל גדול, יצאתי מהסרט בן שני החלקים על פועלו, מגרדת במבוכה בראשי ומנסה להבין מה ניסו לספר לי.

    "זה הדבר הכי אכזרי שההיסטוריה הייתה יכולה לעשות לו", אמר הנשיא דהיום שמעון פרס; למזכירתו האישית, מרית דנון, אמר שרון בין האירוע המוחי הראשון לשני: "זה בא לי בזמן הלא נכון". שרון נעלם דקותיים לפני הבחירות, והותיר אחריו - לראשונה מבלי להתכוון - אדמה חרוכה. הוא השאיר הנהגה שהובילה את ישראל למלחמה נוספת בלבנון (כי זו עבדה עבורו טוב כל כך בפעם הראשונה); הוא השאיר ציבור שלם של ימין מפונה, כועס ונחשל; הוא השאיר אחריו מפלגה ריקה מתוכן שנסמכה כל כולה על חוזקו ועוצמתו ובלעדיו, נעדרת זהות פוליטית, שוחה בנעליו הגדולות ומועדת. כי אפשר להגיד מגוון רב של דברים על אריאל שרון, אך הבולט והברור שבהם הוא העובדה שלפני שראובן אדלר וחבר מרעיו חיפשו אותו למרי פופינס של הפוליטיקה, אריק שרון היה שרון של ה-101, חציית התעלה וסברה ושתילה: גדול, חזק, עוצמתי ומזרה אימה.

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה

    האדם ולא המצביא

    "שרון", הסרט, מנסה במידה רבה להתחקות אחר הגורמים שהניעו את מי שכונה "אבי ההתנחלויות" לפנות יישובים ישראלים, לנפץ את חזון "ארץ ישראל השלמה" ולהירשם בדפי ההיסטוריה של הימין כמי שהפנה עורף לעקרונות עליהם הושתתה דמותו משך עשרות שנים. סיפור של התפכחות יגידו בשמאל; סיפור של חתירה להצלחה פוליטית, יטענו בימין.

    הסרט מנסה לצייר את שרון כמי שהפך בן לילה ממוקצה לנערץ, ומזכיר לכולנו שבסופו של דבר, גם לנשכח. בשורת ראיונות עם חברים קרובים בהם זאב חבר (זמביש), אורי דן ואריה גנגר, דרך האנשים שעשו אותו ראש ממשלה בניצוחם של ראובן אדלר, איל ארד ואורי שני, וכלה ביריביו הפוליטיים עליהם נמנים אהוד ברק ויוסי שריד, הסרט מנסה לפענח את הירושה שהותיר אחריו, בעודו בחיים.

    העלילה שפורשת בחלקיה ברגישות גדולה את אריק בן האדם ולא המצביא המאיים, לוקה בחוסר ליניאריות מובהק ובמסר לא ברור. הסרט בוחר להתמקד בשנים האחרונות, ועד לאמצעו של החלק השני, לא יורד לשורשיה של ההיסטוריה הבעייתית של שרון. הסרט מפנה את תשומת הלב לבחירות של 2001 ושוב לאלו של 2003, ולסודות הגלויים כבר שמאחורי הבחירות, שנחשפו כולם בסרט של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין" באותו ערוץ. החשש מההשפעה השלילית של זיכרון של"ג, הסקפטיות לגבי סיכוייו של האיש שהוגלה מכס שר הביטחון ב-83 להיות ראש ממשלת ישראל 20 שנים לאחר מכן, ובעיקר, השינוי הלא מוסבר בעמדותיו לגבי בניין הארץ. נעדרים באופן בולט מאוד מהפריים – בניו גלעד ועמרי ויריבו בתוך המפלגה בנימין נתניהו. אפילו המרוויח הגדול אהוד אולמרט ודב וייסגלס מופיעים בשלב מאוחר מאוד.

    החקלאי שהפך לקילר

    אין ספק שסיפורו של שרון הוא סיפור קסום. חקלאי שהופך ללוחם, שהופך לקילר, שהופך לאגדה, נעשה לסיפור הצלחה עטוף בצמר גפן מתוק ומושלך בעצב אחר שימוש למחלקת מנהיגי העבר. אין חולק על כך שאנשיו של שרון הצליחו לבזוק אבק קסמים לעיניה של אומה שלמה, שמחזיקה בזיכרון קולקטיבי של ארבע דקות לערך. אחרת, אין הסבר אחר לאופן הפלאי שבו הצליחו למחות עבור רבים כל כך את העובדה ש"אריק שרון יודע לעשות מלחמה". כך לפחות הטיחה בו אחת המתנחלות שמופיעה בסרט, ושרון נאלץ להסכים איתה. כך טען השר לביטחון פנים אבי דיכטר שאמר ש"אריק אהב מחבלים הרוגים. לא מחבלים עצורים". מאל נקם, אלוהי צבאות ישראל, שרון הפך למי שהותיר חותם אחרון של "ויתורים כואבים". כואבים לימין הישראלי, וכנראה שבעיקר לו עצמו.

    על השאלה האם אחרי לכתו שרון מהחיים הפוליטיים, נותרנו עם חזון שמאלני? האם מדובר בספין הגדול שידעה הפוליטיקה הישראלית, מאחוריו ניצבת טובתו של איש אחד? האם מדובר במהלך כן ואמיתי שנועד לקדם שלום ודו קיום? הסרט לא מספק תשובה, וחבל. כדאי היה לנסות ולהבין מהאנשים הקרובים לו ביותר, דווקא את הנקודה הזו. "שרון לא היה שקרן, הוא היה מוליך שולל", נאמר עליו בסרט. כעת השאלה החשובה שנותרה ללא מענה, היא האם שרון ייזכר לדיראון כמי שדקר את מורשתו בגבה, האם ייזכר כמנהיג עריץ שעשה טעות יהירה, כפי שמטיחים בו מתנגדיו, או האם יירשם כאיש שקול ומנהיג גדול, שהשכיל לוותר על חלומו כדי לפתוח צוהר לתקווה ושלום? בינתיים, ככל הנראה, הוא ייזכר בתור האיש שהביא לנו את אהוד אולמרט.

    "שרון", שבת, ערוץ 10, 22:00

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully