בואו נצא מנקודת הנחה שטרילוגיית "שר הטבעות" היא חלוצת הז'אנר הסופר-רווחי "פנטזיה בסימן מבוכים ודרקונים" (לא בטוח בכלל ש"האריה, המכשפה וארון הבגדים", למשל, היה נראה ככה או מופק מלכתחילה בכזה תקציב אילולא ההצלחה המטורפת של פיטר ג'קסון). מאז, הספיק להזדקף גם תת-ז'אנר חדש בראשות "300" של זאק סניידר, ולז'אנר הזה נקרא "פנטזיה בסימן אקשן עם נגיעות היסטוריות". "בייוולף", סרטו החדש של רוברט זמקיס, שייך ללא ספק לז'אנר השני, אך בחובו אי אילו חידושים טכנולוגיים וקריצות לז'אנרים אחרים.
המלך רות'גר (אנת'וני הופקינס) מאמין כי הוא מקולל; אל ממלכתו (סוג של דנמרק היפותטית) מגיע גרנדל (קריספין גלובר, האבא מ"בחזרה לעתיד" של זמקיס) - שד ענק ושרוף עם בעיות שמיעה וטמפרמנט חם, שעושה שמות בנתיניו ונראה כאילו הוא אינו ניתן לעצירה. לשם כך קורא רות'גר לבייוולף (ריי ווינסטון), לוחם שחצן וגדול מימדים, שנוהג לצעוק את שמו כאשר הוא מנופף בחרבו. גרנדל יובס, אך לא לפני שיספיק "לערב הורים" וליידע אותנו על שלל בגידות וקשרי משפחה אסורים המיוחסים לגבורינו. עד סופו של הסרט תהיה לנו קפיצת זמן של עשרים שנים, דרקון אחד, התאבדות אחת, מספר גילויי אומץ לב ושלל זוויות מצלמה בלתי אפשריות.
אולי זה יהיה הזמן להגיד (וגם לי לקח שבע דקות אל תוך הסרט להבין) ש"בייוולף" עשוי כולו באנימציית מחשב, והטכניקה של לצלם שחקנים ואז לצייר עליהם מאוד מרשימה. זה באמת הביצוע הכי ריאליסטי שראיתי עד היום; חבל רק ש"שר הטבעות" עדיין נראה יותר טוב. אנת'וני הופקינס וג'ון מלקוביץ' נראים כמעט כמו עצמם, אבל לא מספיק, כשבעיניים שלהם יש הבעה מתה, והתנועות שלהם עדיין סטטיות. אחרי ההתרשמות הראשונית אנו נותרים עם "Cut Scene" ממשחק מושקע באקס-בוקס, אלא שהמשחק הזה הוא באורך פיצ'ר.
למרות מה שאולי שמעתם, אין פורנוגרפיה ב"בייוולף". יש מעט רמיזות מיניות, כמה שירים גסים ומחשוף עמוק אחד. באנימציה זה פשוט נראה יותר גס ממה שזה באמת. יש כמה קטעים מצחיקים בסרט, חלקם אפילו נועדו להצחיק כמו סצנת הקרב בעירום בסימן "הסתר את מבושייך בעזרת חפצים וזוויות מצלמה" על שם "אוסטין פאוורס", עושה את העבודה ואנג'לינה ג'ולי נראית יפה כשהיא מרוחה בזהב נוזלי. ולמרות הכל, "בייוולף" הוא בגדול, סרט מטופש.
אונפרת' הכהן, דמותו של מלקוביץ', מסמלת את הקשר הדתי-כרונולוגי למציאות. בתחילת הסרט הוא ישאל את רות'גר המלך "האם כדאי שבנוסף לתפילתנו לאלילים, נתפלל גם לאל החדש ישוע? אולי הוא יוכל לפטור אותנו מן המפלצת?" ולקראת סוף הסרט כבר נראה אותו כנוצרי נושא צלב, מה שמעלה רעיון מעניין למדי כשמבינים שבייוולף המבוגר, כמו גם התסריטאים, רואים בישו ובנצרות כאחראים העיקריים להיעלמותם של קסמים וכישופים מעולמנו.
האווירה האפית-צעקנית בשילוב הדמויות המונפשות מזיקה אפילו לסצנות האקשן. למעט מספר שיחות תיאולוגיות בין דמויותיהם של הופקינס (שנראה כאילו הוא מאוד נהנה) ומלקוביץ', הדיאלוגים בסרט מורכבים בעיקר מקריאות קרב ומשפטים נוסח "אם נמות... יהיה זה בשביל תהילה, לא זהב!" זה אולי הכרחי ומתבקש ללוחמים בסרטים כמו "300", או "גלדיאטור" אבל באנימציית מחשב אתה מיד מתחיל לחפש את הג'ויסטיק. במקום לקבל את ההרגשה שעשו בשבילי סרט, הרגשתי כאילו עושים עלי ניסוי. ייתכן שהייתי נהנה יותר לו הייתי רואה את הסרט ב"3D באיי-מקס" (גילוי נאות: את "ביוולף" ראיתי בפורמט דו-ממד רגיל), אבל את "בחזרה לעתיד" לא ראיתי בתלת-ממד והוא סרט הרבה יותר טוב.
לופוס
גיא שמי
2.12.2007 / 11:32