באסה או קלאסה

מוטיב הקפיצה רץ חזק מאוד אצל ראפרים בתחילת שנות התשעים. זה התחיל עם קריס קרוס, שני ילדים בגיל המצוות – אם רק אפרו-אמריקאים היו עולים לתורה – שבעזרת נוטי ביי נייצ'ר התנחלו במקום הראשון במצעד האמריקאי עם להיטם "קפוץ", שכלל את הפזמון הנהדר "קפוץ, קפוץ, דדי מאק יגרום לכם לקפוץ, קפוץ". וזה באמת עבד – דדי מאק ומאק דדי, פעוטות ההיפ-הופ עם ההצהרה האופנתית הדבילית שלהם, בה לבשו את הג'ינס הפוך (לא הפנים כלפי חוץ, אלא את החלק הקדמי מאחור).

בעוד הגימיק של דרדקי ההיפ הופ דעך לו כשהתברר ש"ג'אמפ" הוא שיר חד-פעמי וקריס קרוס הם רק כלי הקיבול שלו, לא כשרון ז'אנרי יוצא דופן – אחת הביקורות לסינגל השני שלהם, "I Missed the Bus", הסתכמה בשורה "אני מאשים את ההורים" – כך שעד שהתחילו לצמוח להם שפמים, הם כבר היו נחלת העבר, הקפצוץ נשאר אתנו ובגדול.

אם ראפרים-ילדים הם גימיק מסוג אחד, ראפרים לבנים – עם כל הכבוד לפלורליזם, הדמוקרטיה האמריקאית וחופש העיסוק - הם גימיק מסוג אחר לגמרי – מהביסטי בויז, דרך 3rd Bass ועד אמינם – לבנים תמיד זכו להרמת גבה בכל פעם שביקשו לדבר על הביט. תקראו לזה אפליה מתקנת, גרסת הפיגמנטציה. בדומה ליהדות של הביסטי בויז שתיבלנה את החיוורון שלהם בעוד קצת חזרת, גם אצל האוס אוף פיין שיחק עניין המוצא, אירי במקרה שלהם, תפקיד מרכזי מבחינה תדמיתית – דומיננטיות של הצבע הירוק, הרבה רפרסנים לאלכוהול וקצב קללות שגורם לאסי ועקנין להישמע כמו אהרון ברק.

האוס אוף פיין התחילו בכלל כפרויקט של אוורלאסט, מי שהיה חבר בעבר בריים סינדיקייט של אייס-טי וכבר הספיק להוציא אלבום סולו כושל למדי, שצירף אליו את חבריו דני-בוי (עוד רפרנס אירי) ודי ג'יי לית'ל, מהגר ליטאי שהתגלגל להיות מסובב תקליטים. המוניטין (היחסי) של אוורלאסט עזר לו לגייס לתפקיד המפיק של סינגל הבכורה את די ג'יי מאגס המלך מסייפרס היל, וזה הפך את סינגל הבכורה שלהם "Jump Around", לאחד הלהיטים הגדולים ביותר שידע ההיפ הופ, ולמעשה שיר שהאפיל על שארית הקריירה שלהם.

בדומה למקרה "ג'אמפ" של קריס-קרוס, גם "ג'אמפ אראונד" של האוס אוף פיין נסמך על פזמון מדבק ורפפטטיבי, שמאיץ בך לקפוץ (ואכן, מי שלא ראה את הקפיצות על הרחבה בכל פעם שהשיר הזה מתנגן, לא יבין קפיצות מה הן); כמו שאפשר לצפות מהפקה של די ג'יי מאגס יש בו דומיננטיות של הביט, פסנתר-באס (מאוד כבד) וסימפול אחד שחוזר בלופ ואמור לעשות אחד משני דברים – או להדביק אותך לשיר, או להוציא אותך מהכלים. במקרה של "ג'אמפ אראונד" מדובר, למרבה הצער, באופציה השנייה. הצרחה - אהההההההההההההה - שמלווה את השיר לכל אורכו היתה אמורה אולי להיות איזו וריאציה מחויכת על הסירנות של פאבליק אנמי, אבל הנוכחות שלה - אווירת סבתא אילזה במפגש עם תיקן - כל כך מעיקה, שכל מה שבא לך לעשות בזמן שאתה שומע אותה, זה לצרוח בעצמך.

הבעיה של "ג'אמפ אראונד" היא שאחרי ששומעים את הפלואו של אוורלאסט מגלים שהצרחה זה הדבר האחרון שהם צריכים לדאוג לגביו, ולפני הכל, אולי כדאי שהם ילמדו לשבת על הביט, כמו שאומרים בשכונה. זה לא רק הטקסט העילג – "I never eat pig cause a pig is a cop, or better a terminator, like Arnold Schwarezwenager" – אלא יותר איך שאוורלאסט מגיש אותו, כשהוא חמוש בכריזמה של סדרן ביס פלאנט, בצורה חסרת אופי שמזכירה יותר רשג"ד בצופים – באמצע הפעלת קפיצות כמובן - מאשר ראפר. או במלים אחרות – אלוהים, כמה שהוא נשמע לבן.

מה שהכי מוזר ב"ג'אמפ אראונד", זה הדמיון המוחץ שלו ל"Insane in the Brain" של סייפרס היל, שהוא דווקא קלאסה (כזו שנשבר ממנה הזין, אבל קלאסה), למרות שבעצם זה לא מוזר בכלל – סן-דוג ובי ריל - המנוזל וההוא שנשמע כמו כלב ציד – הם ראפרים; אוורלאסט בסך הכל מעביר פעולה, ורוצה שתקפצו. אל דאגה, בדקתי – גם אחרי שקופצים הוא לא מפסיק.