בכניסה לשנה ה-18 לקיומם הסמי ווירטואלי, יש איזו מידה של אירוניה בעיסוק סביב להקת "הפה והטלפיים" אם בתחילה עיקר העיסוק סביב הלהקה היה בשאלה מי לעזאזל חברים בלהקה הזו, ואחר כך בקוד שמכתיב את פעילותו של ההרכב ("כל שש שנים", "אין על קסיו" וכו'), הרי שכעת, סוף-סוף, מאזן האימה השתנה. נדמה שעד השנה, "הפה והטלפיים" עמדה מנגד כשהעיתונים והאינטרנט התמלאו בקשקושי טריוויה על אחת מהבעיטות החדות ביותר לצלעות ששוגרו במוזיקה הישראלית ואילו לקראת "קליגרו", אלבומם החדש, משהו בשקט הזה התערער: בראשית היה קליפ, לאחר מכן הופעת רדיו וכעת הפה מוציאים סינגל, "זה" (ויש גם רינגטון, רחמנא ליצלן). הם ממשיכים לשכתב עד זרא את אותו קוד, ומתגנב החשש שהתוכן והמסתורין זזו הצידה. זה אמנם נחמד מאד ששניים מהיוצרים הציניים ביותר שידעה התרבות הישראלית (אסף גברון ואהד פישוף) מתייחסים בכזו התלהבות ל"מסורת", אך קצת קשה לראות ראיונות פרומו ממי שיצרו את "שיר סיום" והפכו את "גבעת התחמושת" לגרסה מודרנית של "על השחיטה".
ב"זה" עצמו אין באמת מוזיקה: קלידי הקסיו מרחפים באוויר והקול של גברון צף כמו שערה בחלב. גברון פותח כל שורה במילה "זה" וממשיך את המשפט בקלישאה פרסומית ("זה יורד במים, זה עולה פרוטות"), או באמירת סרק ברמה של כותרת ב"מעריב" ("זה מערים קשיים...זה לא מודע לתקדימים"). גברון שר כמעט ארבע דקות במונוטוניות וגם בארבע הדקות האלו הכלום שגברון מזמר בקול זייפני, שזועק געגועים לקריוקי של אביגדור ליברמן, הנינוחות של "זה" מטרידה, כי יש בו נונשלנטיות של מי שמסנן אוויר ,אבל מחביא סוד מתחת ללשון. בבית האחרון, הוא באמת מתנפץ - גברון שובר מעט את הקו הישר בגרונו, ואומר "זה מקולקל, זה שווה לתחת, זה מתחיל לנשור, זה לא מבדיל בין טוב לרע". אחר כך קלידי הקסיו מעוותים לשלושה מקטעי צליל קצרים שמסיימים את השיר בפתאומיות.
"זה" הוא התשובה הקרה, המתנשאת והכה מדויקת למי שטועה לחשב שהפה והטלפיים הם רק אקט אמנותי חביב בתעשייה שרוקדת לחלילו של התוכן סלולרי. הוא מוכיח שהפה והטלפיים לא מתעניינים בקודים, או רינגטונים; גם לא אכפת להם שיש סדרה ערבית בפריים טיים. במשך ארבע דקות הם רפרפו על כל השיח הציבורי מגבול החיזבאללה ועד כנס העיתונאים המבוססים באילת. בארבעים השניות האחרונות הם שלחו זרת עדינה שניפצה את כל הנפיחות העצמית שאופפת את התרבות הישראלית, סימנו את החור השחור בהומור היבש והאופייני שלהם, ואחר כך חתכו אותו, כי כזה הקיום שלנו במקום הזה: קטנים, עסוקים בשיחות סלון סתמיות חסרות ידע ועניין, שנגמרים בידיעה שזה מקולקל ושווה לתחת ובסוף מתים בלי הודעה מראש. הייתי כותב שזה שיר נפלא, אבל זה בכלל לא שיר. אלו החיים שלנו.
הפה והטלפיים, "זה" (התו השמיני)
עוד בוואלה!
האחים וורנר
הרי לכם תמצית הבעייתיות שבכתיבה על מוזיקה ישראלית - אני לא באמת מכיר את עילם וולמן, סולן להקת וורנר אלארם. כלומר אני יודע איך הוא נראה ואנחנו חולקים מדי פעם את דפי עיתון "העיר". בנוסף, אמרתי לו שלום פעם, ודרך צד שלישי הסכמנו שהפליימינג גרוביז היא להקה מעולה. אחר כך, ולשאלתו, אמרתי לו שדווקא כן אכתוב ביקורת על אלבום הבכורה של הלהקה שלו, כי אני חושב שאני סומך על עצמי מספיק בכדי לנפק דעה אמיתית וכנה וגם ככה כל התעשייה בכאילו הזו היא ביצה טובענית שמתקיימת לרוב תחת שמש קופחת מדי. סביר להניח שזה לא יספיק לרובכם, אולי בצדק, אבל חשוב לכתוב על וורנר אלארם, על מעלותיה ומגרעותיה, כי אין הרבה להקות שיקראו לשיר שלהם "I Can't Stand Progressive Rock".
למעשה, אין להקות ישראליות כאלו בכלל, כי זלזול ישראלי בשנות ה-70 משול פחות או יותר לסגירת הפטיפון עבור וולמן וחבורתו, והשיר הנ"ל הוא רק סימפטום: וורנר אלארם היא להקה - מי היה מאמין ואיפה משטרת הזקנה כשצריך אותה - אנרגטית ונטולת הנפיחות המאפיינת הרכבים צעירים שגדלו סביב מדורות צופים וקאברים לפינק פלויד. הם מנגנים כמו הרכבי פרחים מסן פרנסיסקו שגילו את הדיסטורשן לצד הסמים הקלים, ונשמע שהם באמת לא סובלים רוק מתקדם, תכונה שלבדה באמת שווה בונוס נרחב.
כצפוי מהילדים השונים של הכיתה, אלארם סובלים ממחלות ילדות יעני מגניבות, תגובה טבעית לגלי אהדה מגיבורי נעורים כמו אהד פישוף ורם אוריון: חלק מהשירים לא ממש אפויים, וולמן נשמע כמי שכתב את המילים במקום (במיוחד "I'm A Giant", שדומה מדי ל"אני יודע" של ברי סחרוף ברוחו ובעיבודו), ולא כל שיר רוק בגרמנית ("Das Leben") הוא באמת פוטנציאל לקאלט. ולמרות כל הנ"ל, שמתכנסים תחת תת התכונה המכונה "בוסר", הרכבים כוורנר אלארם הם בשורה די טובה למוזיקה הישראלית מאובקת המחשבה, בעלת המשקולות ברגליים וקורי העכביש שביניהן. אלבום הבכורה של וורנר אלארם הוא עדיין החמצה בעיניי, מהסוג שממקד את העיניים סביב האלבום השני, שם כבר לא אחשוש ממשוא פנים כזה או אחר: וולמן גם ככה לא ידבר איתי אחרי הביקורת הנ"ל, והקוראים - הם גם ככה לא מאמינים למבקרי מוזיקה.
דה וורנר אלארם, "The Werner Alarm" (הוצאה עצמית)