וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

אודי שרבני

3.12.2007 / 12:33

בבית של אודי שרבני הדיפרסיה צצה מבעד לקירות הסדוקים והמתקלפים. בעיקר כשהוא מקשיב לראשון של נטאשה

משפחה קשת יום. ככה אומרים; "קשת יום". לבית הדירות טחוב נשאר רק להקיף את עצמו; הרי אם מה "שנשאר" להקיף זה בעצם ההכל שלו, של בית הדירות, אז הוא מקיף את עצמו.

****
בית דירות והיא בסוף הרי תצוץ לך, הדיפרסיה. תזדחל, תתגנב ככה מאחורי איזה סדק. הרי בשביל מה יש סדקים? יש קיר לא גמור. תמיד יש שם קיר עם טיוח שלא סוים. אתה תגיד; מה יש לך להיכנס דווקא לפה? ובו בזמן תדע את התשובה; דווקא לפה.

****
אבא, אמא ושני ילדים. משפחה.
משפחה כמו כלואה (מה זה אומר על הבית שלך שאתה כלוא בבית שלך? מה זה אומר על החיים שלך?) בבית הדירות שלה, שאת שאר חדריו היא גם שוכרת לאנשים אחרים. אווירה חורפית תמידית יש בבית דירות שכזה, דליפה וקור תמיד יהיו דומיננטיים מאשר חום; אופי הדירה האמיתי מתבטא בחורפיות, אם כן (מה זה אומר על הבית שלך שאופיו האמיתי הוא דליפה חורפית? מה זה אומר על החיים שלך?).

****
ללא ספק.
****
לאן תיקח את העכברים?
אתה תיקח אותם מצד לצד; אין זמן. יש זמן. אתה נע בין שניהם כמו מטוטלת, ישנה אצלך תנועה בין הזמן לבין חוסר הזמן, רצוץ בין שניהם אתה.
מצד אחד פחד, בהלה; מחשבותיך מציפות אותך עד לתקרה שם אתה מנסה לדלות אוויר, ומצד שני ההרגעה העצמית שאולי יש זמן, אותה הרגעה עצמית שאתה שואל את עצמך אם היא בסך הכל, אחרי הכל, שכנוע עצמי; "יש זמן" (כי הרי יש זמן) שלא יכול לעמוד בפני עצמו, אלא כתשובה למשהו. "יש זמן" נידף ברוח.
מה שנשאר לך זה לקחת את העכברים אל מחוץ לעיר, אולי לים, בהמלניות מגויסת.

****
המציאות תופסת.
עם הזמן אתה מסגל לעצמך עור מסוים. אתה מקיף את עצמך בעור שיכול להתמודד, ומנגד - תווי פנים כבר התקבעו לך על ידי החיים ואין לך לאן לברוח. אתה זה מה שהפנים שלך מראים ואתה רוצה לחזור, מה שנשאר לך זה להסתכל אחורה ולראות שבכל זאת היה טוב. האוטופיה שלך, כמה שזה נראה מצחיק, נמצאת בעבר; מצב עתידי שחבוי בעבר עטוף היטב. לשם אתה רוצה לחזור.

****
נאמר כבר הכל.
כשנאמר כבר הכל, אתה אפילו לא מחכה לתשובה. מה זה משנה אם תגיד לה מה אתה מרגיש כלפיה, או מה היא פספסה. אפילו לא תגיד לה שהיא פספסה, ככה בנעיצת סכין קטנה. אפילו את זה לא. הרי נאמר כבר הכל.
החיים שלך זה מה שאתה ומה שאתה זה החיים שלך. לפעמים בית דירות מתבטא בתווי הפנים של המאכלסים אותו; קיר לא גמור באופן סופי, כמה סתירתי שזה נשמע, זה מה שאתה מרגיש בפנים, שיוצא החוצה.

החברים של נטאשה, "החברים של נטאשה", 1989
צילום; אבי גנור
עיצוב עטיפה; פיליפ בולאקיה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully