הסיבה לכך שלא קל לסכם את 2007 היא לא בדיוק ברורה - אף אלבום לא העיף אותי מהכיסא היישר אל הטפט האיטלקי המעוצב שמאחורי, עם רוב מכריע ובולט של בבינוניות מרגיזה.מצד שני, יש שיגידו שאולי פשוט הוצפנו בכזה שפע של דברים טובים, שקשה לשים את האצבע על משהו ספציפי שייכנס לספרי ההיסטוריה. בהתאם לנסיבות המצערותמשמחות הנה בכל זאת כמה דברים שהצליחו להתרומם השנה:
הנוגה: "Husky rescue - "Ghost is Not Real
השבוע היה לי וויכוח עם מישהו, האם פינלנד היא נורדית או סקנדינבית. בסוף שאלתי אותו "מה זה בעצם משנה כל עוד Husky Rescue ממשיכים לספק את הסחורה משם"?
ההרכב המופלא הזה, שמורכב מחמישה נגנים ויוצר מוסיקת רוק-פולק סינמטית ומהפנטת, מגיע מהלסינקי והשנה עבר בהצלחה יתרה את מבחן האלבום השני אחרי אלבום בכורה מהפנט שיצא לפני שנתיים.
"Ghost" הוא אלבום מלנכולי ועצוב שמתאים בול לחורף (הסקנדינבי כמובן). מרצועת הפתיחה שיצאה כסינגל (עם קאבר נהדר לפויזן של אליס קופר בבי סייד), ריטה-לינה קורהולה מצליחה לתפוס את המאזין בביצים וללחוץ בעדינות. גם קטעים אינסטרומנטלים כמו "Blueberry Tree Part 3" שנבנה לאט לקליימקס מרגש משלימים את האלבום לחבילה דכאונית, כמו שרק במקום בו השמש כמעט לא זורחת ניתן לעשות.
קלאסה: "Nightless Night" קאנטרי בלונדיני לפנים
באסה: "Silent Woods" לא בדיוק אינטרו, לא בדיוק שיר
המכוסה: "Mark Ronson - "Version
את האמת, אם לא היה מדובר באוסף של קאברים, זה היה ללא ספק אלבום השנה. מארק רונסון התיישב על משבצת מפיח הרוח הרעננה במוזיקה (ע"ע Gnarls Barkley בשנה שעברה) והוציא באפריל אלבום משופע בגרסאות כיסוי לקולדפליי, קייסר צ'יפס, בריטני, ריין אדמס ועוד.
התופים המהירים, כלי הנשיפה והיצירתיות בהפקה הם ללא רבב. כל רצועה באלבום לוקחת אותך לאיזור אחר, לתקופה אחרת ומדגדגת לך כל פעם בנקודה שונה בגוף.
מי שמפיק את לילי אלן ואיימי וויינהאוס דאג גם להביא אותן להתארח אצלו בשני קטעים מצויינים שהיו יכולים בכיף גם להיכנס לאלבום שלהן. בימים אלו רונסון נכנס לאולפן לשיתוף פעולה נוסף עם Daniel Merriweather, שכבר הוכיח את עצמו בגרסת הכיסוי ל"Stop Me if You Think that You've Heard this One Before" של הסמית'ס - סינגל נפלא שהכה גלי צונאמי באירופה ואפילו הצליח לחצות את האוקיינוס ולהיכנס למצעדים איזוטריים באמריקה.
קלאסה: "Apply some pressure" רצועה מופלאה עם מקצב ממכר
באסה: "The only one I know" עם רובי ווילאמס. מי שישן עם כלבים שלא ייתפלא שהוא קם עם פשפשים
הקלאסי: Ian Brown- The World is Yours
אני לא מעריץ גדול של מר בראון. למעשה, מאז הפירוק של הסטון רוזס לפני יותר מעשור, לא נתפסתי על אף אחד מארבעת אלבומי הסולו של הבחור. עד האחרון.
"The World is Yours" הוא פשוט אלבום טוב. להפתעתי רוב המבקרים לא הסכימו עם הקביעה הזו, אבל אותי תפסו השירים הנוגעים, המילים הפשוטות (לעיתים מדי) וההפקה הנקיה - מקצבי היפ הופ עם כינורות ושירה כנה זה לא שטאנץ חדש, אבל כשעושים את זה כמו שצריך זה נשמע נהדר.
חשוב לציין שבראון מארח את שינייד אוקונור באלבום. לא פחות חשוב להגיד שהיא נבלעת כאילו לא הייתה באולפן בזמן ההקלטה. כנראה שרק לו מותר להביא זמרת בכזה קנה מידה ולזרוק אותה אחורה בעריכה.
קלאסה: "Eternal Flame" רק בשביל הכינורות ואולי גם בגלל המסר
באסה: אלבום הבונוס של הגרסאות האורקסטרליות. מיותר לחלוטין
עוד כמה ששווים איזכור:
הרגוע: "Air - "Pocket symphony
חוזרים על עצמם? משעממים? מישהו יכול לחשוב על פסקול אחר שישמיעו בטיסה האזרחית המאויישת הראשונה לחלל?
הפמניסטי: "Kate Nash - "Made of Bricks
יותר בועטת מלילי אלן, פחות עצבנית מליידי סוברין. רק בת 20 עם המון פוטנציאל
המתקתק: "Feist - "The Reminder
פייסט הקנדית, חברה בברוקן סושל סין, תפסה אותי כשהתארחה באלבום של Kings of Convenience ומאז לא השתחררתי ממנה. אלבום אסקפסטי שעושה נעים.
הפוטנציאלי: "Burial - "Untrue
אלבום חם ישר מהתנור של כישרון הצעיר. סול מלוכלך, מקצבי R&B מהולים בדאבסטפ וכל זה עובר דרך פילטרים המשווים לאלבום סאונד לו-פיי מיוחד שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
בנוסף לאלה צריך להזכיר את פינק (Fink, הזמר, לא ההיא עם השיער הוורוד) שחזר לאלבום שקט ומקסים, בלונד רדהד שממשיכים לעשות את מה שהם עושים הכי טוב מכולם, ג'אסטיס עם אלבום מוחץ שכבר הושווה ל "Homework" של דאפט פאנק ובלוקהד שב-"Uncle Tony's Coloring Book" הוכרז כיורש הרשמי של שדאו. נו, אולי אחרי הכל לא היתה כזו שנה רעה.