חובה

מסתבר שהמשורר אורי ברנשטיין, והמלמד אדם ברוך, העמידו צאצאים שאפשר להתגאות בהם, בדמות התסריטאים אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום: הסרט ה"חוב" עושה את הבלתי ייאמן. מי היה מאמין שיבוא יום ונראה סרט מתח אפקטיבי, מצולם לעילא, כתוב היטב וששחקניו דוברים את השפה העברית? ה"חוב" הוא כל זה ועוד: הוא מצליח לאתגר את גילה אלמגור, וגורם לה, לראשונה מזה שנים, לשחק משהו מלבד עצמה. הוא גורם לה להיות בנאדם רגיל.

הייתי כל כך מוכן לשנוא סרט שהתימה שלו היא זו של "מינכן" האומלל (אחרי התעללות של סטיבן שפילברג), ועוד בכיכוב הגברת הראשונה של הקולנוע הישראלי בתפקיד המחסלת – אבל "החוב" הוא סרט אינטליגנטי, מלא בפעילות ועשיר בפרטים מהימנים וחדים. מלבד זאת, גיורא ביח אחראי על מלאכת צילום מדהימה. בקלילות מרהיבת עין, הוא מצליח ללכוד בשוט אחד גם את הלך נפשה של הגיבורה וגם את האובייקטים במרחב, שמקדמים את העלילה. זוהי עבודת צילום כמעט מושלמת, שלא מתיימרת להאפיל על העלילה, אלא דוחפת אותה לכיוון השיא ההכרחי שלה.

הסרט מספר סיפור שהוא פשוט כשם שהוא מורכב, ומעלה שאלות מוסריות, תוך כדי מחויבות מלאה לצופה – לבידורו ולהתעניינותו. התסריט יעיל וחסכוני וכמעט שלא מועד: חולשה קלה מורגשת בשליש הראשון של הסרט, בו העריכה מעט לא מדודה, והולמת בצופה עוד לפני שהספיק להיות ממש שותף בחוויה.

ישנם גם אי אילו ליקויים בהופעות השחקנים: נטע גרטי מראה יותר מדי רגשות – בעיקר דמעות וסקס אפיל - מכפי שהיה רצוי לסוכנת מוסד הפועלת בארץ אויב. איתי טיראן, לעומתה, אמנם שומר על איפוק ראוי, אבל משהו בדמותו הגבעולית אינו משדר את הסמכות שהיינו מבקשים לייחס למפקד של פעולת חטיפה סבוכה ומסוכנת. יחזקאל לזרוב אמור לגלם לוחם חסר פחד, מעין מכונת נקמה של שרירים ציוניים שקמה על חורבות השטייטל ויהודיה העשנים – והוא אמנם כריזמאטי ועובר מסך היטב, אך גופו אינו נראה כשל פנאט להוט. במקרה זה אולי כדאי ללמוד משהו מדה נירו ודניאל דיי לואיס, שמעצבים את גופם מחדש לצורך תפקיד, ובעצם הביטוי הפיזי מקיימים את עיקר העבודה.

למרות אלו – ראוי להדגיש ליהוק מופלא אחד: הפושע הנאצי. ההופעה שלו היא מושלמת. הרבה בזכות כתיבה נהדרת של התפקיד, שנמנעת מלהתפתות לייצוגים זמינים של הנאצי כשטן גמור, או בייצוג ההפכי, כפקיד אפור בלבד. יש בו איזה זלזול מובנה כלפי חוטפיו היהודיים, שבא לידי ביטוי בכל ג'סטה ומבע של הדמות, ואינו יכול שלא להעביר רעד של אמת בצופה.

קראתי כי אחד המבקרים כתב כי זהו "אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנה". אמירה זו שקולה ללא להגיד כמעט כלום, או להגיד את המובן מאליו בלבד – ממילא יוצאים בכל שנה רק סרטים ישראליים אחדים. רובם, יש להודות, אינם שווים הרבה וההליכה אליהם מלווה במבוכה קלה. לא כך המקרה ב"החוב". הוא אחד המותחנים הטובים של השנה. נקודה. בכל קנה מידה – מהקולנוע של המזרח ועד התעשייה ההוליוודית – ה"חוב" הוא סרט ראוי. הוא מופת של עשייה אינטיליגנטית ומהוקצעת שיודעת להימנע מלהסגיר עתודות הפקה שאינן עומדות לרשותה.