Mark Ronson- Just
אוספים, גרסאות כיסוי ואוכל מהמיקרוגל בדרך כלל לא עושים את העבודה כמו הדבר האמיתי, החי, הטרי. ואז מגיע אלבום של המפיק מארק רונסון, שהפיק כבר את איימי וויינהאוס ולילי אלן בשנה שעברה. אז נכון שהאלבום כולו הוא גרסאות כיסוי לקטעים מהממלכה ושקיים ניתוק רוחני ונפשי מבית היוצר של מארקס, אבל רונסון נתן כאן הופעת כבוד קצבית, שלוקחת את המקור ומנסה להשמיע אותו מההשראה האישית שלו ולא מאיזה רצון נלוז לחקות, להשתמש בסיסמאות שגורמות לך להרגיש בבית ואז למכור, למכור, למכור.
הקצב, השמחה והיצירה החדשה ממלאות אותי בתחושה של אמת, יצירה לשם יצירה עם זווית אחרת, זווית שעשויה להיות כוונתו של המחבר.
ב-"Just" של רדיוהד רונסון מעצים את המסר של יורק, כשהוא חוגג את ההרס העצמי שטום יורק מדבר עליו. תופים וחצוצרות שצועקים בקצב את האמת המרה - "אנחנו עושים את זה לעצמנו וכנראה שככה טוב לנו". פוסט מודרניזם בשיא הדרו שזור בהפקת פאנק משובחת, שפותחת בתמימות של חצוצרה שמהר מאוד הופכת לצליל צורם, המבשר רעות. התמימות היא למעשה עיוורון חמור ביותר, שבמהלך השיר נסדק ונפתח, משתגע ומסתיים בקאט שמשאיר תחושה שככה הדברים יישארו, אנחנו יודעים את האמת אבל לא עושים כלום.
Jimi Tenor & Kabu Kabu- Hot Baby
האלבום החדש של טנור מוציא החוצה את כל התשוקה, האהבה והבסיס המוזיקלי עליו הוא נשען. טנור מתכתב באופן ברור עם פלה קוטי, מה גם ש-Kabu Kabu, הפרויקט שהתלווה אליו לאלבום, בחלקו עבד עם קוטי. האלבום מפוצץ בגרוב עשוי היטב, כלי הקשה, חצוצרות ושאר מטעמים שמשרים תחושה של תקווה, אושר, אהבה, מיניות וכל דבר שיש בו יצר חיים.
הקול של טנור צרוד ונעים, מרחף בטבעיות מעל כלי ההקשה שמדגישים את החיות שבו, פעימות לב שדופקות ומתרגשות לקראת סיפוק היצר; יצר החיים שכל כך קשה להשיג היום; יצר שכנראה ממלא את טנור בימים אלו, ואני מקווה שלא רק דרך היצירה והמוזיקה.
"Hot Baby", הקטע הרביעי באלבום, ממשיך את הזרימה הטבעית של האלבום, הדרגתיות שמתעצמת ומתעצמת, חיה את הרגע. פשוט מאוד להקשיב לקטע - למספר הקצוב של המילים, -ולעלות ולרדת יחד עם טנור והאישה שגונחת בין קול התוף והגיטרה. שיא והפוגה ועוד ועוד נמשך ונמשך ופשוט חי. חי כמו הקצב שממלא את החדר, נוגע בכל פינה, חודר דרך הקירות וממלא אותם באדום.
The Dynamics- Miss You
"Version Excursions" של ה-Dynamics מחזיר אותנו לשנות ה- 60 עם עוצמה של שנות האלפיים. מצד אחד מדובר בגרסאות כיסוי בהפקת רגאיי מושקעת, כזו שעושה כבוד למוזיקה האמריקאית; כזו שמנסה לשרוד. מצד שני, הרגאיי של שנות האלפיים, על אף התנוונות חלקים לא קטנים בכוחו הפוליטי והמחאתי, כבר מזמן הוכיח את עצמו. הוא חזק ובטוח בעצמו ולא משתמש בכיסוי דק כמקור להישרדות, ואם בא לו לעשות גרסה לשיר כזה או אחר זה, סתם כי בא לו, הוא משאיר את הלהיט האמריקאי בתודעה.
אז יש שירים שאי אפשר לגעת בהם כמו "Brothers On The Slide" של Cymande או "Move On Up" קרטיס מייפילד, כי הם לא נשמעים טוב ברגאיי, אבל להפתעתי "Whole Lotta Love", "Land Of 1000 Dances" או "Fever" מקבלים תפנית אנרגטית אחרת.
"Miss You" של הרולינג סטון נשמע כמו עצב מתוק, געגוע עמוק וכן, שמספר בשמחה שמונעת מהמחשבה מה יקרה כשאני אראה אותך, על לילות ללא שינה, המתנה אינסופית ליד הטלפון, שמצלצל ובצד השני זה רק חברים עם הצעה לבילוי חפוז, קריאה מהבטן שמתכווצת שתבואי, תבואי, תבואי, אפקט דאב שמהדהד את המילה ומתפייד אל האמת, היא לא באה.
Amnesty - Mister President
פאנק במיטבו הן ללא ספק השנים 68'-74'. אלה שנים שהפאנק אמיתי, לא מתבייש להוציא קדימה את החלוצים, חצוצרות, גבוהים אחרים ותופים דופקים ששומרים על כל האריזה, מבפנים ומבחוץ. אלה שנים שחשוב להעביר מסר פוליטי, בוטה, ישיר או עקיף, כזה שקורא למהפכה אמיתית בלי הטלוויזיה או כזה שממנה עצמו לאמצעי שחרור מהמציאות השחורה. כזה שמרקיד לשם קריאה אני קיים או כזה שמרדים, אחרי יום של עבודה קשה ולא מפרנסת.
"Free Your Mind" של Amnesty הוקלט ביומיים לא רצופים בשנת 73', וראה אור השנה, בפברואר. הוא מוציא את החלוצים החוצה בלי בושה ומציע את עזרתו; גם הגיטרות מוכנות. הוא קורא לציבור לשחרר את המוח, להקשיב למרתין לות'ר קינג, להחזיר את האהבה שמתפיידת לאיטה. מעביר ביקורת על המציאות וזועק יחד עם הציבור ומבקש את עזרת האל. השירה נשמעת אמיתית וכואבת - גוספל מתחנן שרוקד על פאנק, שנמאס לו ורוצה אחרת, גוספל לא דתי שיוצא ממסגרת הנושאים המותרים.
"Mister President מעביר ביקורת על הנשיא. אדון נשיא שיושב ואין בו חיים, לא משנה מה עושים הוא שם, אדיש לכאב, מחוספס וסגור כלפי המצב, ספק לילה ספק יום רע. הסולן זועק והשאר עונים לו, חוזרים אחריו כי אין תשובה כרגע. גוספל שנשאר ללא מענה ומאיים. מאיים למשוך חזרה את הקולות שבחרו בו.
Kutiman - No Groove Where I Come From ft. Elran Dekel
ככל שאני שומעת את האלבום של קוטימן בא לי ממנו עוד - עוד מהקצב הלא מוגדר הזה שעולה ויורד ובצורה לא מתמטית שומר על אותו הקצב, הקצב של קותי, שלפי איך שזה נשמע עבר שינויים נפשיים יחד עם האלבום, שמבטא את הפנימי שבו, הקאה מרוכזת ללא מעצורים של האמת שבפנים.
השירה של אלרן דקל מוציאה החוצה את האישיות של קותי - אישיות אחת שלעיתים מתחלקת לשני חלקים, שניים שאוחזים במעיים ומושכים מצד אחד לביטחון עצמי מופרז שמכריז בקולI כשהקצב בהתאם מתגבר ובונה חומת ביטחון לא אמיתית, כזו שלא מראה את חולשותיה, כזו שנבנתה טרם זמנה.
מצד שני ישנה חולשה וצורך להגיד לעצמך שאתה בכיוון - אתה יכול לסמוך על עצמך, הזמן ירפא את החולשה שלך, קול שני שמחזק את כוחה של האישות שמוזנת מפחד, האישיות המיוחדת שלי, האחרונה ממינה. הקצב משנה כיוון ואתה הופך להיות הקצבי, החזק. החומה נסדקת, הקלידים והחצוצרות חודרים ומגיעים לצד שני. קצב שמונע מביטחון אמיתי.
גלית גרינר משדרת את "בוץ", ימי חמישי ב-18:00, קול הקמפוס