הפסדת איתי הכל

דברים מאוד מעניינים קורים במיינסטרים הישראלי של סוף 2007. לא מוזיקלית, חלילה וחס - נדמה שזו תקופה מצוינת לקאמבק מפואר של אורי פיינמן - אלא בצורה של תהליכים: כאלו שזרמו מתחת לפני השטח במשך שנים, וכעת נדמה שחלחלו לעומק טעם הקהל ואף לאלו שמנסים לעצב את טעם הקהל, כלומר חברות התקליטים, ערוץ המוזיקה וגלגלצ.

לאחד מנושאי הדגל של אבולוציה זו קוראים קובי אפללו ולאלבום הבכורה שלו קוראים "בא מן השתיקה". אפללו היה סולן להקת "שמעונה", שהוציאה אלבום אחד והתפרקה. הוא הוציא לפני יותר משנה את שיר הנושא של האלבום באופן עצמאי, ובאופן מפתיע הוא הפך ללהיט גדול, אפללו הוחתם ב-NMC, הוציא שני סינגלים מוצלחים וכעת אלבום הבכורה שלו אמור לגמד את התורים שיוצרים השקות ספרי הארי פוטר. חברה טובה סיפרה לי שבחוג ריקודי העם שלה, המציאו אפילו ריקוד לכבודו.

ספק אם כתפיו הצנומות אמנותית של אפללו ראויות להכיל מסקנות גורפות כלפי המיינסטרים הישראלי, אך הצלחתו הלא צפויה בעליל מצריכה בכל זאת התמודדות אמיתית עם השאלה: מיהו כוכב המיינסטרים הישראלי כיום?

לפני הכל, יש לו גיבור חדש. אם פעם שלמה ארצי סימל את כל מאודם של כלל זמרי סרנדות הקיטש כאפללו (בחיי סטינג, טקסט אחד בלי קלישאה, לא יותר), היום ארצי עבר למקום השלישי: במקום הראשון נמצא כוכב אחר, שאליו הם נושאים עיניים בהערצה קרועה עד חיקוי. קוראים לו עמיר בניון: קולו הגבוה, המזרחי והלא מבויש, הטקסטים הישירים והעירומים, הצניעות והסגפנות - כל אלו הפכו את עמיר בניון לאמן מבוקש ואהוב, וגם לכתובת ישירה לחלומות של אמנים מתחילים: מיהודה סעדו דרך אבי בניון ועד אפללו עצמו, עמיר בניון הוא המודל החדש לרגש, כנות ועוצמה.

אחריו מגיעה משפחת שלישיית בנאי המתחזקת - אהוד, מאיר ואביתר - מאהוד הם לוקחים את האתניות והעממיות, ממאיר את השימוש בגיטרה אקוסטית ומאביתר את השימוש בקול. ארצי נדחק אחריהם, כשהוא מהווה מופת לכותב שיש בו את כמיהתו של הפועל השחור למעט שקט ואהבה בחיי השגרה השוחקת והאפורה.

שינוי הגיבור משליך באופן מיידי על מאפיין נוסף שמייחד אמנים מסוגו של אפללו. שלמה ארצי ייצג בשיריו ישראליות חילונית, נמרצת, שמנסה לשייט בין האישי ללאומי ומנסה לשרוד בתוך הכאוס של כל אלו. "בא מן השתיקה" מייצג היטב את תהליך ההפרטה שהפך את הטקסטים של ארצי ללא רלוונטיים ואת המיינסטרים הישראלי לספר תפילות ארוך ומייגע: אפללו חוזר מספר רב של פעמים על השורש א.מ.ן בוריאציות שונות, מקיף אותן בתפילות, חוזר לאלוהים ומילא, אם היה אפללו מצליח לנפק אמירה מהדהדת על יסודות האמונה; במקום זה, אפללו שוחה בבריכה החמימה והצפופה להחריד של קיטש חד מימדי שעוסק בתקווה לאהבה האחת והיחידה, שכרגיל מדברת בעצם על אפללו.

אם צריך להגדיר את ההבדל החד והמדויק בין אפללו ושות' לאלילם בניון, כאן הוא נמצא: עמיר בניון עוד לא כתב את יצירת המופת האמיתית שלו, אך גם מוזיקלית ובעיקר טקסטואלית הוא ממשיך להתנסות במבנים וניבים חדשים, בשורות על גבי שורות של מילים צפופות, עולות ויורדות, אסוציאטיביות ומחושבות היטב, שיש בהם את היכולת להשליך על אדם שהוא לא עמיר בניון עצמו; אפללו ושות' יכולים רק לחלום על כך.

אבל אם לטקסטים של אפללו אין יכולת לומר שום דבר על אף אחד מלבד קובי אפללו, כיצד כל כך הרבה אנשים מתחברים אליהם? כאן נכנס האלמנט השלישי המייחד את המיינסטרים הישראלי 2007: הקהל שלו. הקהל של המיינסטרים הישראלי הנמיך את סף הדרישות שלו משמעותית וטקסטואלית. הוא מבקש שידברו אליו בטון של מסאג' שוודי בארבע ידיים וינגנו לו בעיקר שירים פשוטים, פשוטים מאד; לא סתם השירים ב"בא מן השתיקה" הופקו על ידי עמוס בן דוד, שמעבד את "כוכב נולד" ועובדו בחלקם על ידי גיא בוקאטי, האיש שהביא את אריק איינשטיין למצבה של הפועל ת"א (רגל או סל, תבחרו). "בא מן השתיקה" הוא אחד מהאלבומים חסרי הייחוד, האנרגיה והצבע שיצאו בישראל בשנים האחרונות, אך הוא מתנהל בתדרים הנכונים של מי שאוזניו המוזיקליות נמצאות בעיקר בין פקק לפקק בכבישי ישראל. הוא סמל לישראל מתקדרת ונאטמת סביב נרטיב אופטימי ואדיש שאינו מבדיל בין ארגון המורים העל יסודיים להסתדרות המורים או לאוניברסיטאות.

כשאפללו אומר שהוא "בא מן השתיקה", הוא מייצג היטב את מעריצי המיינסטרים הישראלי, שטעמם המוזיקלי אולי שר יפה ומסולסל והוא דביק ושמן כמו סופגניה ממולאת בכריס אייזק, וחשוב מכך: הוא אולי בא מהשתיקה, אך גם אליה הוא עתיד לשוב.

קובי אפללו, "בא מן השתיקה" (NMC)