מוזיקה אמיתית מפסיקה בשלב כלשהו להיות מוצר פופ עם תאריך תפוגה, כזה שאפשר לציין בסיכומי שנה, והופכת ליצירה שאמורה לעמוד במבחן הזמן. פעמים רבות נוותר על האזנה לאלבום טוב רק כי הוא יצא ב-2003, או שנכתיר אלבום לאחת מיצירות המופת של השנה ואחר כך נשכח מקיומו.
אחרי שהבעתי את הסתייגותי אפשר להמשיך - זוגות זוגות יעלו לבמה נציגי 2007 (כולם אגב, התחילו את הקריירה שלהם לפני 7200).
נתחיל במתן כבוד לקשישים, רוברט ווייאט וקווין איירס, חברים ותיקים שבראשית דרכם בלונדון של אמצע שנות ה-60 היו בגלגול הראשון של Soft Machine, ועם הזמן טיפחו קריירות סולו מכובדות. ווייאט תמיד הלך לצד היותר קודר וציני ואילו איירס חובב היינות והשמש תמיד נשמע אופטימי יותר.
אלבומו החדש של איירס " Unfairground" הוא אלבום פופ-רוק במהותו עם שירים קצרים, פזמונים קלילים ועטיפה חמה של כלי מיתר, חצוצרות והרמוניות ווקאליות שנותנים חברים וחברות. איירס לא מביא בשורה חדשה, אבל עדיין זהו אלבום נעים שמרגיש כמו פגישה עם חבר וותיק שלא השתנה כמעט. העובדה שפיל מנזנרה ויו הופר הגדולים משתתפים על הגיטרה והבס, בהחלט תורמת להרגשה הנעימה הזו. בכל אופן אם זוהי הפגישה הראשונה שלכם עם איירס, אולי כדאי שתגשו קודם לאלבומו הראשון "Joy of a Toy " המקסים.
"Comicopera" של רוברט וויאט הוא ההפך הגמור מהקלילות של איירס. וויאט יצר אלבום קונספט אפי, שמחולק לשלוש מערכות, כשהחלק השלישי כולו שירים באיטלקית וספרדית. האיש מעולם לא ניסה להיות קומוניקטיבי מידי אבל באופן מפתיע האלבום הזה מתגלה כהאזנה ממש נעימה, גם אם קצת עמוסה מידי. כמו כל אלבומיו של וויאט, זה אלבום שלוקח זמן להבין אותו לגמרי ולהתחיל ממש להתחבר אליו, אבל בסוף זה קורה ובגדול. בין המוני החברים הוותיקים והצעירים שוויאט מארח תמצאו את בריאן אינו, פיל מנזנרה, אניה גרבארק ואי אפשר שלא לפרגן גם לשני הג'אזיסטים הישראלים, ירון סתווי וגלעד עצמון. אחרי שלושה אלבומים מופלאים בעשור האחרון, עושה רושם שוויאט הגדול לא הולך לאבד את זה בקרוב.
סינמטיק פרדיסו
הסינמטיק אורקסטרה ונוסטלגיה 77 מגיעים שניהם מהגבול שבין לונדון לברייטון של סוף הניינטיז, מושפעים מקולטריין ומדיג'יי שאדו. סינמטיק אורקסטרה רכשו לעצמם קהל נאמן אחרי שהוציאו את שתי יצירות המופת "Motion" ו- Everyday שהוסיפו המון כבוד למשפחת נינג'ה טיון. עברו 5 שנים שקטות יחסית מאז "Every Day", כשבאמצע היו פסקול ואלבום רמיקסים סבירים, ובתחילת השנה הסינמטיקס בהנהגתו של ג'ייסון סווינסקו החליטו לשוב לחיינו עם "Ma Fleur". אם הייתי צריך לכתוב על התקליט הזה כמה ימים אחרי שהוא יצא הייתי כותב שהוא אכזבה, שהוא לא מספק את הצלילים השמימיים שהתרגלנו אליהם ולאן לעזאזל נעלם המתופף והגרוב. היום, אחרי שהאלבום הזה גדל עלי קצת אני יכול להגיד שאמנם זהו כנראה התקליט החלש ביותר של הסינמטיקס, אבל זהו עדיין אלבום מעולה שעוד אחזור אליו פעמים רבות. ההבדל הגדול ביותר בתקליט הזה הוא שהוא הרבה יותר רוק מג'אז, והגרוב הרפטטיבי הפך לקליימקסים קצרים שבאים והולכים. חוץ מזה, תמיד צריך להוריד את הכובע בפני אמנים שמעזים לשנות את הסאונד שלהם.
הפרויקט של בן למדין, נוסטלגיה 77, גם הוא עבר שינוי בצליל ובקונספט. למדין התחיל כבן בית סטנדרטי למשפחת Tru-Thoughts הברייטונית, כלומר סימפולים, ג'אז אלקטרוני וביטים מעושנים שיכולים להתאים לכל סלון. עם הזמן למדין החל להכניס כלים חיים לתקליטים שלו ונשען פחות ופחות על סימפולים, תוך שהוא מטפח במקביל את הרכב הג'אז שלו ה-Nostalgia 77 Octet, והתחיל להישמע כמו האמנים שבעבר היה מסמפל. השנה עשה למדין צעד נוסף קדימה וב-"Everything Under the Sun" אירח גם זמרות ברוב הקטעים ויצר את התקליט השלם והמלוטש ביותר שלו עד כה. התקליט הזה הוא פשוט יצירת ג'אז רוחני מרומם נפש, שיכול לשבת באותו מדף עם "A Love Supreme" של קולטריין. אגב, ממש בימים אלה יוצא תקליט חדש גם ל-Octet, ועושה רושם שלמדין מתחרה בחברו וויל הולנד (Quantic) למי יש דיסקוגרפיה גדולה יותר.
אפרו, אמריקאים
קשה לעשות אפרו-ביט בלי שישוו אותך מיד למייסד הזרם - פלה קוטי, אבל החוכמה היא לקחת את האפרו-ביט לכיוונים חדשים ומעניינים. אנטיבאלאס הניו-יורקים, שבעבר נקראו אנטיבאלאס אפרוביט אורקסטרה, התחילו כהרכב שממש בנוי במתכונת של Africa 70 של פלה קוטי, ונשמע גם מאוד דומה בלי שום ניסיון להסתיר את מקור ההשראה. ב-"Security" שיצא השנה בלייבל האינדי ANTI, אנטיבאלאס הביאו את ג'ון מקינטייר מ-Tortoise כמפיק ושחקן חיזוק, והפכו להרבה יותר מסתם עוד להקת אפרו-ביט. מקינטייר מוסיף להרכב גוונים מורכבים יותר, והקטעים נעים בין המנונים פוליטיים קצביים ליצירות פסיכדליות מהפנטות.
הרכב אפרו-ביט מעניין נוסף שגם הוא מגיע מניו-יורק, הוא הבודוס בנד, שהוציא השנה את אלבומו השני "The Budos Band II". האפרו-ביט של הבודוס בנד, נוטה הרבה יותר לכיוון הפאנק, עם קטעים יחסית קצרים וריפים קליטים ומדבקים. אבל בין הצלילים החמימים של התקליט מסתתרות הפתעות רבות וגם כאן הפסיכדליה מראה את פרצופה מידי פעם. חלק מהקטעים בתקליט הנפלא הזה אף יכולים לשמש כפסקול לסרט בלקספלוטיישן. מבט אחד בעקרב האימתני על עטיפת התקליט יבהיר לכם שהבודוס בנד בהחלט יכולים לעקוץ.
אדאמס הכהן
וקצת גם על אמריקאיים שעושים מוזיקה אמריקאית. ווילקו הם אחד מההרכבים האלה שעולם האינדי תמיד נטה לאהוב, עם הטקסטים המיוסרים והגיטרות הפשוטות ומולן התעוזה המוזיקלית שיצאה החוצה מידי פעם, בעיקר בשני אלבומי האולפן הקודמים שלהם "A Ghost is Born" ו-"Y.H.F" בעזרתו של ג'ים או'רורק. מי ששם לב, והקשיב גם לאלבום ההופעה המצוין משיקאגו שיצא להם בשנה שעברה, ידע שלא ירחק היום בו ווילקו ירצו לעשות תקליט רוקנרול פשוט א-לה 1974 עם כל הפומפוזיות והניואנסים המתבקשים. וכך קרה שיצא לו השנה "Sky Blue Sky" עם שירים פשוטים, קלידים חמימים וסולואים ארוכים. המבקרים והמעריצים הכבדים מיהרו להאשים את הלהקה בהתמסחרות, והעובדה ששיר מהאלבום שימש לפרסומת בטלוויזיה לא ממש עזרה. אז נכון, התקליט מכר המון, ואפילו אנשים מן העם יכולים להתחבר אל רוב השירים שבו, אבל עובדה היא ש-Sky Blue Sky הוא אחד מהאלבומים ששמעתי הכי הרבה השנה, ועם זה קשה להתווכח.
גם ריאן אדאמס הוא אחד מהאמנים האלה שהמבקרים לא ממש יודעים איך לאכול. אחרי שהוציא את אלבום הבכורה שלו "Heartbreaker" לפני שבע שנים, הוא נחשב להבטחה הבאה של כותבי השירים האמריקאיים ותוך רגע הפך לסוג של כוכב עולה. אדאמס שילב קאנטרי, פאנק ורוקנרול עם טקסטים חזקים וגישה של סופרסטאר. אחר כך אדאמס קצת איבד את הדרך, והמשיך להוציא בקצב מטורף אלבומים, תוך שהוא יורה לכל הכיוונים המוזיקליים שהוא מכיר, וכך יצא שבין הרבה אלבומים מפוזרים שבהם המון שירים בינוניים מסתתרים גם לא מעט שירים טובים. ב-2005 אדאמס הוציא שלושה תקליטים, שסימנו את חזרתו לסוס, ואם כבר סוס, אז גם עם כובע קאובוי ואוריינטציה הרבה יותר קאנטרית מאשר רוקית. בלדות הקאנטרי-רוק שנשענות מוסיקלית על גראם פארסונס וג'רי גרסיה הן הדבר אותו אדאמס עושה הכי טוב, וכשהוציא את "Easy Tiger" השנה, כבר קיבלנו אדאמס בוגר, פיקח ופיכח יותר שיודע איפה הוא חזק ואיפה פחות. מעבר לכך שהתקליט החדש הוא אחד הטובים אותו אדאמס הוציא, בחודשים האחרונים הוא ולהקתו הקארדינלס גם נמצאים בכושר שיא בהופעות. כנראה שאדאמס הושפע בעוד כמה דרכים מג'רי גרסיה והוא גם מאפשר הורדה חינמית (ובאיכות מעולה) של הופעותיו מלאות הג'אמים בארכיון המוסיקה החיה archive.org.
אלון מורה
ונקנח עם אמריקנה מייד אין יזרעאל. גבע אלון הוא שם שהרבה אנשים בביצת האינדי הישראלית אוהבים להשמיץ, ובדרך כלל גם מוסיפים "סתם אחד שמנסה להישמע כמו ניל יאנג". על כך שגבע אלון מושפע מניל יאנג (שיזכה לחיים ארוכים) אין ויכוח, אבל גם כאן נשאלת השאלה, מה קורה מעבר להשפעה הברורה. ובשורה התחתונה, גבע אלון עושה את מה שהוא עושה פשוט מעולה, גם אם הוא לא מביא איזשהי בשורה פורצת דרך. האלבום השני שלו "Wall of Sound" כבר נשמע מלוטש ומכיל אסופה של שירים מקוריים מצוינים וקאבר אחד ל-"Modern Love", אותו אין סיכוי שלא שמעתם עוד. ואם השירים באולפן לא שיכנעו אתכם, אתם מוכרחים ללכת לראות הופעה של אלון. כשהוא עם האקוסטית הוא טרובדור פולקי מקסים וכשהוא עם החשמלית הוא גיבור גיטרה אמיתי, וללא ספק מדובר באחד הגיטריסטים הטובים ביותר בארץ היום. גם היכולות הווקאליות של אלון התפתחו באופן מעורר הערכה והוא החל לסגל לעצמו גוון קול ייחודי. מהכרות אישית קצרה אני גם יכול להגיד שמדובר באחד האנשים היותר צנועים בתחום וכולי תקווה שעוד ועוד אנשים, בארץ ומחוצה לה, יזכו לשמוע את גבע אלון.
השני שעושה אמריקנה ישראלית, ובמקרה הזה בעברית, הוא דויד פרץ שהוציא השנה את התקליט הקטן והיפה הייקו בלוז. הרבה נאמר על כותב השירים והגיטריסט הבאר-שבעי שהצליח להיכנס למודעות התל-אביבית. אין לי הרבה מה להוסיף על כל מה שכבר נכתב ונאמר, אבל אין ספק שהייקו בלוז חייב להיות מוזכר בכל סיכום שנה שעושים לשנה הזו.
ברק חיימוביץ', "מגדלור", רביעי ב- 23:00 בקול הקמפוס