מאחורה פצצה, מקדימה כמו אחרי הפצצה

השקט בארוחת ליל שבת היה מעיק. פרצופה של אמא, שעה שהגישה את הלביבות ובזקה עליהן סוכר, היה חתום וחסר הבעה. אבא, בתורו, לא הפסיק לכחכח בגרונו, אולם שעה שהופנו אליו המבטים, הוא לא אמר מאומה. גם סבא, שבדרך כלל מנצל את ההזדמנויות הללו כדי לספר על קורסי הצלילה והריתוך שעבר באוקיינוס השקט בחסות הצי הבריטי, העדיף לשתוק, מלבד הפעמים בהן ביקש שיעבירו לו את המלח, זה עם הפחות נתרן. כולם חיכו למהדורת החדשות המסכמת שתציל את המצב, תפריך את השמועות הנוראות ותבשר כי לא היו דברים מעולם. זה בסדר, יאמר הקריין בקול סמכותי ומלא חמלה, הייתה זו אזעקת שווא בלבד - אירן עדיין מפתחת נשק גרעיני. אפשר לנשום לרווחה ולהמשיך בשגרה.

גם במשרדו של אביגדור ליברמן שררה דממה. האווירה הזכירה בית עסק שסגר את שעריו, ומחכה לנושים ולמעקלים שיעוטו על השלל המעט שנותר בו. פקידות התהלכו דומעות כשבידיהן מסמכים, תיקים ודו"חות שנותרו מיותמים, בדרכם אל המגרסה. יועצים בהו בקווי נל"ן שכבר לא יצלצלו לעולם, ואפילו המנקה מישה, המכונה "הנמר" - כינוי שדבק בו בשל ריח הגוף החריף שנדף ממנו - יכל לחוש כי זו היא סופה של תקופה, בעודו מטאטא עוד ערימה של כרטיסי ביקור שהושלכו לאשפה. אם אין פצצה אירנית אין איומים אסטרטגיים, ואם אין איומים אסטרטגיים אין משרד. רק העוזר האישי נותר אופטימי וניסה לעודד את כולם, כאשר הוא מזכיר להם שמשיחות אנאפוליס לא ייצא כלום, והרי כולנו יודעים מה קרה בפעם האחרונה ששיחות שלום לא הסתיימו עם הסכם. "תחשבו חיובי!" הוא קרא בקול, והצליח לגרום לכולם לחייך, ולו לרגע אחד.

לפני ישיבת הבוקר התפללו בסתר שניים מחברי מערכת העיתון לפרשיית הטרדה מינית נוספת בכיכובו של איש תקשורת מוכר. האמת, זה אפילו לא חייב להיות איש תקשורת, גם פונקציונר זוטר בפוליטיקה המוניציפלית יתקבל בברכה. באמת שלא תהיה כאן התחשבנות או התקטננות - ללא הכותרת השבועית המבשרת על התקדמותה של הפצצה האירנית, צופים אנשי חברת הסקרים צניחה של עד 8% בכמות קוראי עיתון, וכולנו יודעים מה קורה לעורך הראשי כשהוא שומע על ירידת המנייה. אף נעל לא תישאר במקומה. חבטה רמה נשמעה על השולחן, אגב הצרחה "אז מה אתם אומרים לי, שעכשיו נצטרך לטפל בדו"ח של הועדה לזכויות האזרח שאומר שאנחנו מדינה גזענית? בדו"ח ועדת העוני? דו"ח אמנסטי? ראשים יעופו!"

גם בלשכתו של אחמדינג'ד חשו כולם החמצה. אם רק היו יודעים קודם לאיזה דיכאון ייכנס האויב הציוני עם לכתה של הפצצה, הם היו חוסכים לעצמם הרבה כאב ראש, ולא מפתחים אותה מלכתחילה.