פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרה פרה

      אלון עוזיאל כבר לא צוחק מבדיחה של The Lonesomes - הרכב הפרות של עדי גלברט. הוא פשוט נהנה מהמוזיקה

      כשעדי גלברט הוציא ב-2003 את “A Tribute to the Great Outdoors”, לא היה מישהו שסירב להודות שמדובר בבדיחה טובה. גלברט, כנראה הדמות המוכרת ביותר באלקטרוניקה הניסיונית המקומית (הכל יחסי. מאוד-מאוד יחסי) החליט להפסיק ליצור מוזיקה בעצמו לטובת ניהול להקה חדשה בשם The Lonesomes, שמורכבת כולה מפרות. הכוונה היא לפרות צעצוע, שיוצרות סוג של לואו-פיי אלקטרוניקה בערבוב עם קאנטרי (הגדרה של הקומוניקט, לא שלי. אני לא מתווכח).

      למרות שאני יכול להישבע שבהופעות ראיתי את גלברט מתפעל בעצמו את הפרות, אני לא סותר את הטענה שלו. גם ככה אף אחד לא באמת יודע מה מנהלים עושים. למרות שהמוזיקה היתה מקסימה וייחודית, בחיים לא הייתי מנחש שהבדיחה הזאת תמשיך מעבר לאלבום אחד.

      גלברט עבר מאז לברלין והמשיך ליצור משם. הוא שיתף פעולה עם אמנים מגוונים, ביניהם Dan Deacon המבריק, שבדיוק התפוצץ לכל עבר השנה. הוא גם הוציא אי פי משותף עם Frederik Schikowski בסדרה המשובחת “Ducks Don't Swim In Swamps” של אק-דאק הירושלמיים. אבל עכשיו, הוא חוזר לפרות שלThe Lonesomes, באלבום חדש שנקרא “This Is Cow-Fi” ויצא בלייבל הבריטי LOAF.

      רגליים פרות

      לא מפתיע שגלברט נחת דווקא ב-LOAF. מדובר בלייבל בן של Lo Recordings בניהולו של אודי רדמוסקי, האיש שבארץ הביא לנו ביחד עם ליהו רוטר את נו דיסטרביושן. ב-LOAF אפשר למצוא אמנים כמו Motohiro Nakashima או Vincent Oliver, אבל רדומסקי לא שכח מאיפה הוא בא וגם החתים את The Girls ו-The Lonesomes. זה די מגניב - גם כי אמנים ישראלים מגשימים את החלום וחותמים בלייבל בריטי, אבל יותר כי סוף סוף ריליסים של אמנים ישראלים זוכים לעטיפות מרשימות, והעטיפה של “This Is Cow Fi” היא אחת המרשימות שיש.

      אלי הגיע עותק של האלבום שיצא במהדורה מוגבלת, עם ארט שנעשה על ידי אלן סמית. על אף שמדובר בדיסק, העטיפה היא בגודל 12 אינץ', כמו של תקליט. כשמורידים את העטיפה מגלים קרטון מרובע גדול, שעליו מודבק ניילון ובפנים נמצא הדיסק בתוספת תמונה של פרות. מעל הכל, יש את אותו ההדפס שמלווה את כל הריליסים של LOAF הכולל את פרטי האלבום.

      מרשים, ועם זאת נטול כל דרך לפתיחה אלגנטית (הייתי צריך לחתוך עם סכין יפני את הניילון בכדי להוציא את האלבום, באופן שהכי לא ישימו לב אליו. פחד אלוהים). פעם מישהו סיפר לי שהעטיפה הזו היא אמירה אידיאולוגית של LOAF – משהו על זה שמוזיקה אלקטרונית היא חד פעמית ולכן גם העטיפות צריכות להיות חד פעמיות. למרות שיש בדיל של אמת בטיעון הזה, הוא קצת מעצבן אותי. נכון, לאלקטרוניקה הרבה יותר קל להישמע מיושנת מלרוק, אבל שמישהו ינסה לטעון ש-“ Music Has The Right To Children” של בורדס אוף קנדה הוא אלבום חד פעמי ואני אשלח עדר פרות שירמסו לו את הבית.

      פרות הדר

      או.קיי, אז אולי העטיפה היא באמת חד פעמית, אבל מה עם המוזיקה? "שוב הפרות?" חשבתי לעצמי בספקנות, אבל אני לומר שמח שטעיתי - “This Is Cow-Fi” הוא יופי של אלבום, אפילו יותר מהבכורה.

      בהאזנה הראשונה בעיקר צחקתי. זה חמוד, משעשע והיה נראה לי קצת מגוחך שגלברט בחר לשים את ה"מו מו מו" של סינדי סנואו, הסולן, כמעט בכל השירים. אבל אז חשבתי על זה קצת והבנתי שזו פשוט השירה שלו ולהגיד משפט חסר רגישות כמו "למה לא לשנות כיוון ולהוריד אותו מכמה שירים" יהיה כמו לבקש מרדיוהד לוותר על תום יורק – סך הכל, אנחנו מכירים את היבבות שלו, לא כדאי לנסות משהו אחר?

      ואז הקשבתי לאלבום עוד פעם. יודעים מה? הקשבתי לו עוד כמה פעמים. כל פעם אני מבין יותר ויותר עד כמה מדובר באלבום מקסים, נוגה, מיוחד. הוא מושלם לחורף, לא לוקח את עצמו ברצינות והכי חשוב – הוא לא דורך במקום – בין כל הרגעים המרחפים יש גם הפתעות כיפיות כמו למשל “(Now) I’m Still Lonesome” הבלוזי.

      אז נכון, אפשר להגיד שהוא ארוך מדי (17 קטעים לכזה פרויקט זה הרבה, גם אם מדובר רק ב-45 דקות) ויהיו כאלו שיגידו שהקונספט מטומטם מדי בכדי לגעת להם בלב (אלה בדיוק האנשים שצריכים לדעת לקחת דברים קצת פחות בכבדות). אבל בסך הכל “This Is Cow Fi” מוכיח שמלודיות טובות הן מלודיות טובות, פזמונים קליטים תמיד עושים את העבודה ואלקטרוניקה זולה, כשמשתמשים בה נכון, היא הדבר הכי מחמם שיש.

      דה לונסומז, "This is Cow Fi"
      (Loaf)