ארצות הבליץ

שיאי רייטינג ובאזז תקשורתי בנוגע לתוכניות טלוויזיה שעולות בארצות הברית לא באמת מזיזים לאף אחד. מה שמפתיע בנוגע ל"המלחמה", הדוקומנטרי ששודרה אמש ביס דוקו על המלחמה ההיא, המלחמה בה' הידוע, זה שיש לתוכנית פריים טיים יומרה חינוכית. גם היוצר שלה, קן ברנס, השוויץ שהוא רוצה להציג בפני ההמונים הנבערים של אמריקה – והוא כמובן לא ניסח את זה ככה – את הסיפורים של "האנשים האמיתיים" שמאחורי מלחמת העולם השניה.

נדמה כי זו הפעם הראשונה שארצות הברית של אמריקה, במקום להוות מקור השראה לישראל, עושה את ההפך: יונקת מהקולוניה התרבותית שלה במזרח התיכון, ותוקעת באמצע הפריים טיים סדרה היסטורית, שאמורה לייצר סיפור, אתוס, לפיו יתיישרו כל ילדי התיכונים במידווסט, ברצועת התנ"ך, בבברלי הילס ובניו ג'רזי. אצלנו קראו לזה "תקומה", שם קוראים לזה "המלחמה" – העיקר שיש שם עצם מופשט ומוזיקה דרמטית.

מלחמת העולם השניה, בשביל ארצות הברית, הייתה הצלחה מטורפת. מספר הקורבנות שהקריבה המעצמה הזו – רבע מיליון חיילים – זעום ביחס למיליוני המיליונים בני לאומים אחרים שנהרגו בקרבות, הושמדו, נטבחו, גוועו מרעב או נפלו קורבן לטיהור אתני. אבל הרווח הכלכלי והאסטרטגי שלה מהמלחמה הזו היה עצום: במובנים רבים, האימפריה שהיא ארצות הברית של היום הוקמה על חורבות אירופה של אז.

אלא שקצת מביך לקרוא לקטסטרופה בעלת ממדים כאלו "הצלחה", לכן עושה הבמאי כל מה שצריך כדי לשרטט נרטיב קורבני למה שעבר על ארצות הברית. בעבור הצופה הישראלי, ובוודאי שבעבור הצופה היהודי, מדובר בבדיחה פתטית על חשבון אותם מיליונים שלא נכנסו למניין הגופות האמריקאי.

כך, למשל, מסופר כי אפילו אחרי שארצות הברית הצטרפה למלחמה, היא העדיפה להתעסק במשחקי אסטרטגיה על איים שכוחי אל במזרח אסיה, במקום להיכנס לקלחת המבעבעת של אירופה. כלאחר יד מופיעה העובדה שרוסיה הסובייטית התחננה בפני ארצות הברית לפתוח חזית מערבית עוד ב-43', אלא ש"ארצות הברית לא הייתה מוכנה עוד", כפי שיסביר הקריין לפני שייתן לזקן אמריקאי לקטר על מניין הגופות במחנה השבויים ביפן. 250 ביום. כל זאת בזמן שעשרות אלפי, אם לא מאות אלפי, יהודים נטבחים ביממה, מיליוני רוסים וגרמנים נהרגים בקרבות ופולין הופכת לבית קברות ענקי.

אמריקה, אז כהיום, כה מרוכזת בעצמה, עד כי סיפורי הגבורה על הישרדות עם "אוכל מגעיל", כדברי אחד החיילים שלחמו במלחמה ההיא, נשמעים כדבר הכי גרוע שיכול לקרות. זקנה אחרת מספרת על השלכות מלחמת הצוללות הגרמניות, שפוצצו ספינות אספקה, בעיקר נפט ודלק, מארצות הברית לבריטניה. לדבריה, בגלל הנפט "יכולנו לבלות בחוף הים, אבל אסור היה לנו להדליק מדורות".

זה מה שלומדים ילדי ארצות הברית על המלחמה: אסור היה להדליק מדורות בחוף והיפאנים היו בני זונות עם תפריט גרוע. מה עם הסירוב העיקש של ארצות הברית להיכנס לאירופה? דחיית בקשות הפליטים היהודים? ההתעקשות שלא להפציץ את הקרמטוריום באושוויץ בירקנאו? הדוקומנטרי מעדיף לפסוח על שאלות כאלה, העיקר שארצות הברית רוחצת בניקיון כפיה ומתמוגגת מהחפ"שים של פעם. ככה זה, תמיד עדיפים סיפורי נוסטלגיה על מירוקי מצפון.


"המלחמה", בכל יום א' ב-22:00 (החל מ-9.12)
שידור נוסף: בכל יום ו' ב-21:30 (החל מ-14.12)