תפוס אוטיס אם תוכל

אוטיס רדינג נהרג היום לפני 40 שנה. המטוס בו טס, יחד עם להקת הליווי שלו, הבר-קייז, התרסק בוויסקונסין אל תוך אגם מונונה הקפוא. המוות שלו היה אבידה גדולה למוסיקת הסול ולקהילה השחורה בכלל. מה שיקרה בפוליטיקה האמריקאית כארבעה חודשים מאוחר יותר עם הרצח של מרטין לותר קינג, קרה בעולם המוזיקה השחורה ב- 10.12.1967. שני האירועים מסמנים את קו פרשת המים של התרבות השחורה בארצות הברית ואת המעבר מתקופה של חופש ופתיחות לתקופה של דרישת צדק וכוחנות – אם בפוליטיקה ואם במוזיקה.

בניגוד לתעשיית ההיפ הופ של ימינו, שעסוקה בעיקר בעוצמת הסינוור של הבלינג בלינג שלה, בשנות השישים למוזיקאים השחורים הייתה אג'נדה ותפקיד לא שולי במאבק לשוויון בארצות הברית אכולת הסגרגציה. ב-67' נאם מרטין לותר קינג במפגש שדרני רדיו באטלנטה והודה להם על כך שעזרו להקים גשר תרבותי יציב בין שחורים ולבנים, על ידי כך שהכירו לנוער את הסול ויצרו שפה של נשמה וריקוד שחצתה גבולות של גזע, מעמד ולאום. כלומר – דרך הרגליים זז לו גם הראש.

הסול, שסימל בצורה הטובה ביותר את אותה תקופה של תקווה, התפתח מתוך החוויה השחורה בארצות הברית, על ידי התכה של גוספל ורית'ם אנד בלוז לז'אנר חדש, חילוני כמו האחרון, אך לא פחות חדור אמונה מהראשון. הסול שאב את כוחו ממה שבהעדר הגדרה אחרת נקרא לו "האטיטיוד הדרומי" - מטען תרבותי שמכיל בתוכו את ההיסטוריה השחורה של עבדות, קושי, השפלה וגאולה. אותו כוח נמצא בסאונד החי של ההקלטות, בעיבודי כלי הנשיפה שנתנו לשירים עוצמה אדירה ובעיקר בצורת ההגשה האופיינית שלו – אותו פרייזינג דרומי, כשמכל הברה עולה מתח אדיר של רגשות, שלאוזניים צעירות או ציניות עלול להישמע כבד מדי.

אם נהוג לזהות את סם קוק, ריי צ'ארלס וג'יימס בראון כממציאי הז'אנר, הרי שאוטיס רדינג הוא ממשיך דרכם הבולט ביותר, והגילום המוצלח ביותר של שלושתם יחד: הצרחות והחספוס של בראון (שבעצם נלקחו מליטל ריצ'רד), המתיקות הכנה והמוחלטת של קוק והתחכום והפתיחות של צ'ארלס לז'אנרים אחרים. למשל רוקאבילי. אלביס פרסלי איינט גאט נו סול, אוטיס רדינג איז רוקנרול.

רדינג נולד בג'ורג'יה, ספג את הגוספל בבית, אך כמו הרבה זמרי סול אחרים, זה לא הספיק לו. הפריחה התרבותית של סוף שנות החמישים עוררה אותו להתגנב למועדון לילה ולזכות שם בתחרות כשרונות צעירים במשך 15 שבועות רצופים, עד שנאסר עליו להמשיך ולהשתתף. אחר כך התקבל כזמר בלהקתו של כוכב מקומי בשם ג'וני ג'נקינס.

האגדה מספרת שהצלחתו באה לו במקרה. ב-62' הוא נסע עם הלהקה להקלטות באולפני סטקס (STAX) בממפיס על תקן נהג. הוא בכלל לא היה אמור להקליט. בסיום ההקלטות שלא כל כך הצליחו, מישהו (באגדות זה תמיד מישהו) הציע שאוטיס יקליט גם הוא שיר. הבחור בן ה-21 לקח גיטרה ושר לנוכחים שיר שהוא כתב בשם “These Arms of Mine” – בלדת קאנטרי-סול שעל פי האגדה משכה בערך את כל ממפיס לאותו אולפן קטן. האמת מעט שונה, אבל מה זה משנה. השיר הצליח מספיק כדי שסטקס יקראו לו חזרה לממפיס, ומאז רצף הלהיטים לא פסק: “Pain in My Heart”, “Mr. Pitiful”, “Respect” ו-”Satisfaction” של הסטונז (שמצדם חידשו את “These Arms of Mine”). קית ריצ'רדס יאמר אחר כך שהביצוע של רדינג ל”Satisfaction” עולה על המקור ושלשם בעצם הסטונז כיוונו.

סטקס הדרומית הייתה חברת התקליטים החשובה ביותר של המוזיקה השחורה, וההבדלים בינה לבין מוטאון הדטרויטית – הפופית והמצליחה יותר - היו מהותיים. אם מוטאון נשלטה על ידי איש אחד (בארי גורדי) והתנהלה כמעבדה ממודרת עם היררכיה ברורה, הרי שאת סטקס הנחתה אידיאולוגיה של יוזמה וחירות אישית של אמניה בתוך קונטקסט של מאמץ קבוצתי משותף. רדינג, כמוזיקאי שכתב את רוב שיריו בעצמו ונהג להקליט ללא חולצה, היווה את הדוגמה הטובה ביותר לאווירה המשוחררת של סטקס.

החברה, עם חנות התקליטים ואולפן ההקלטות שלה, ישבה בבית קולנוע ישן בתוך שכונה שחורה. השירים שלה (לפחות עד 68') היו נטולי זוהר או האדרה עצמית. שומעים בהם - כפי שגרייל מרקוס כתב - אנשים רגילים שאזרו מספיק אומץ להופיע מול החבר'ה מהשכונה. כשאוטיס ביקש כבוד מאישתו הוא ביקש אותו כבעל עייף שחוזר מהעבודה, להבדיל מהכבוד של ארית'ה שתדרוש אותו בתור הדיווה הגדולה בעולם, מכל מי שרק יקשיב. החיים בשירים הם רגילים וזה מה שמיעוטים מבקשים בתקופות של תקווה. לא פימפינג ולא בלינגינג. א ליטל ריספקט. בתקופות מאוחרות יותר, עם שוך התקווה, ביקש לעצמו הקהל השחור דברים אחרים לגמרי, כמו נקמה, אסקפיזם או לפחות איזו לימו עם כמה הוז.

אוטיס אולי היה שחור מדי לקהל הלבן האמריקאי (לפחות בהתחלה), אבל לא לזה הבריטי. לאחר שאלבום המופת שלו “Otis Blue”, הגיע במצעד האלבומים הבריטי למקום השישי, נסע רדינג למסע הופעות, יחד עם עוד כמה הרכבים של הלייבל, וכבש את הקהל הבריטי והצרפתי. הוא פתאום ראה אנשים לבנים רוקדים מולו. כמה חודשים אחר כך הוא נבחר על ידי קוראי ה"מלודי מייקר" לזמר השנה, והחליף את אלביס שהחזיק בתואר בעשר השנים הקודמות. החוויה האירופאית שינתה אותו ופתחה אותו מוזיקלית. הוא החל להקשיב הרבה לביטלס וטען שהוא הולך להקליט מוזיקה חדשה, שתוביל אותו להצלחה גדולה יותר.

ביוני 67' השתתף בפסטיבל מונטריי המפורסם וכבש את לבו של הקהל ההיפי, שלרגע קצר לא הבין מי זה הבחור השחור על הבמה (שתי ההופעות הטובות ביותר בפסטיבל הלבן והמעושן הזה היו של רדינג והנדריקס). ממונטריי הוא חזר הביתה למזרח ואחרי מנוחה קצרה לסטקס, שם הקליט את השיר שהכריז עליו כי יגיע למקום הראשון. שלושה ימים אח"כ, בשיא הצלחתו ועל סף פריצת הדרך המיוחלת, הוא נהרג. חודש לאחר מותו יצא “(Sittin’ on) The Dock of the Bay” ואכן הגיע למקום הראשון. שיר קצת מלנכולי, מאוד שונה מוזיקלית משירים קודמים שלו. השיר סימן התרחקות קלה מהז'אנר שעימו רדינג זוהה, אך אותו האטיטיוד עדיין שם.

את תקופת התקווה וההבטחה של התנועה לזכויות האזרח נהוג לסמן מעליית קנדי ועד מותו של קינג. “(Sittin’ on) The Dock of the Bay” היא שירת הברבור העצובה שלה.