וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

אודי שרבני

10.12.2007 / 11:20

לכבוד טור הפרידה של "תמונה וטקסט, טקסט ותמונה", אפשרנו לאודי שרבני לכתוב 1,551 מילה. ג'ון קולטריין מתחבא בפנים

הודיה (1)

(0.00-0.30)
זה מתחיל בגונג רך. יש כזה דבר "גונג רך". זה מראה על דרך, על פתיחה. פתיחה שאתה יודע שיש בה דרך מסוימת שהחלטת עליה עם שלבים (סחבת אותה כבר הרבה זמן בראש, נתת לה להתהוות והיום אתה יוצא אליה). הגונג שלך לא גונג הצהרתי, לא פומפוזי. הוא נמוג, פותח את דבריך הסקספוניים. ואז אתה נכנס. אתה אומר את מה שיש לך הלב, כלפי עצמך, כלפי העולם, חוזר על אותו משפט עד שנמוג לאט. מכין את הדרך. מוכן לדרך. אתה צריך דברי פתיחה בשביל להיכנס למצב פתיחתי. קצת פסנתר וכבר אין לך לאן לסגת. זה בסדר, אתה הזמנת אותו.

(0.30-0.48)
עכשיו זה מתיישר, אתה אומר. בוא נראה מה הולך להיות כאן והבס מיישר את זה, בא לקראתך, אבל לא מגבוה; יש כאלה שבאים אליך מגבוה - כמה לא בסי מבחינתם, אבל זה עוזר לך להיכנס למה שרצית. עוזר לך להגדיר. אתה מזמין כניסה לתלם בעצם על ידי הגדרה של אחר.

(0.48-1.03 )
ובכן מחכים לך. אתה לוקח קצת, הולך אחורה.

(1.03-4.12 )
אתה קצת שחצן, אבל לא מוחצן. אולי בשביל להתמודד עם זה, עם העניין שלשמו התכנסת. קצת כמו שחקן שמקפיץ כדור בצידי המגרש, מעביר מרגל לרגל, שם על החזה, מוריד שוב. מתכנן מהלך לכשתכנס למגרש על ידי המאמן (אתה זה גם המאמן), קצת מתבלבל ולאט לאט עולות לך השאלות; אתה מאגף את עצמך מכל הכיוונים, עדיין לא בטוח לגבי הדרך שלך, מנסה ללכת חזרה, אבל כבר הבטחת לעצמך. יש לך אינסוף אפשרויות ובעיקר אתה עמוס בשאלות. היו לך פתרונות כבר במקומות אחרים, אבל הם לא החזיקו אצלך. אתה צריך משהו שישלב הרגשת בטן, ומצד שני לא להסתמך רק על זה; אתה צריך תשובה שתיתן גם תשובה להרגשת הבטן, כזאת שאם תנסה לאגף אותה בו בזמן לא תוכל לה; הסתמכות על הרגשת בטן בלבד זה לאנשים שבחרו בפתרון קל. ואז אתה מתבלבל, לא זוכר כבר את הבסיס אלא עסוק בשאלה האחרונה שלך שעליה נבנית עוד שאלה שעליה נבנית? נכון. עוד שאלה. עכשיו אתה מנסה לדלות קצת הבנה עצמית מעצמך, שתרחם קצת על עצמך, רוצה שאתה זה שירגיע את עצמך. אתה הרי בנאדם לא? אתה לא משחק, אתה זקוק להבנה ורק עצמך יכול לעזור כאן. אתה שואל; ומה אם? אתה עונה לך, אחרי זה אתה אומר; רגע, ומה אם? אתה מקבל עוד תשובה, אחרי זה אתה שואל את עצמך אם התשובה שנתת לעצמך היא רק בשביל להרגיע את עצמך, הרי אתה מודע לזה מהעבר שלך- שום אמת לא מגיעה באמת אם היא לא צצה אצלך לבד. הרי אם צצה כפרספקטיבה אחרת על אותו נושא אתה יודע שאתה יכול לפרק את זה מכל כיוון, שיש לך בחירה ואם אתה יכול לפרק את זה מכל כיוון בחירתי, לבחור זווית אל הדבר, אז אתה יודע שזה סתם מגיע כתשובה; ביחס אל הדבר. אתה לא רוצה ביחס אל הדבר, אתה רוצה תשובה אמיתית.

(4.12-4.54 )
עכשיו אתה מתנער מעצמך, מוריד את היד שלך, זאת שהזמנת להרגיע את כתף עצמך. מנסה לברוח, נלחם, נבהל מהאין מוצא שחזרת אליו שוב. לעזאזל- לא היית צריך להתחיל עם כל זה בכלל. אבל נרגע. נבהל ואחרי זה נרגע. אתה שומע את מה שיש לך להגיד ומחליט שאין לזה סוף לדרך ההיא בה אתה מנסה לשבור את החשיבה שלך על ידי חשיבה אחרת שלך. וחוזר חלילה. וחוזר חלילה? וחוזר חלילה.

(4.54-6.04 )
וחוזר חלילה. וחוזר חלילה. וחוזר חלילה. אתה מתחיל לשחק עם זה. וחוזר חלילה. קצב הבס שנתן לך יישור בהתחלה ביסס את מה שרצה להגיד ועכשיו כבר התנחל אצלך. אתה אוהב שדברים יוצאים ממך אחרי התהוות. לפעמים אתה שומר התהוות של דבר עד כדי ריקבון בשביל להתמודד איתו (זה כמו 'להוציא לפני הזמן' רק הפוך), אתה אוהב שאתה יכול לנסות עליו ורסיות; הרי זה מה שטוב בך, ורסיות. אתה מנסה למצוא את האינטונאציה שמתאימה לך, אתה מתחיל ומנסה, בודק, בז לאחד, עוזב מהר, מגיע לאחר- מתעמת איתו, לפעמים נתקע על אחד אבל זה לא אומר לך כלום (אתה צריך שזה יגיד לך משהו) ואז חוזר אליו אחרת. עד שבסוף זה מתלבש טוב. אתה אפילו לא מתווכח עם הדבר. זה שם.

(6.04-6.40 )
אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה.
אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה.
אהבה עליונה. אהבה עליונה (זהו, זה זה). אהבה עליונה. אהבה עליונה. אהבה עליונה.

(6.40-7.43)
תן להם עוד קצת, ותחשוב על השלב הבא, מה אתה עושה עכשיו?


****

החלטה (2)

(0.00-0.19)
תן לזה להתברבר מעצמו. כך צעד אחורה ותחליט שאתה הולך על זה עד הסוף. שמע את עצמך ממרחקים קודם.

(0.19-0.51)
ובום. כנס בזה. אתה צריך להיכנס בזה בכל מאודך. לך על הטעיות גוף ותנער כל החלטה שתצוץ לך בראש. עצם ההחלטה היא ההחלטה. נסה אותה ורסיה כמה פעמים וזה יכניס אותך פנימה. אתה בפנים.

(0.51-1.14 )
עכשיו, אתה מרשה לעצמך לשרוק. שריקה תבוא פה טוב אתה חושב. אתה חושב שגם מגיע לך מצב שריקתי; אתה נח על זרי הדפנה של ההצלחה, מטייל עם פרח בדש מוחך, מדליק סיגריה, אבל נאבד שוב. זה מפריע לך, אתה מפריע לעצמך, הזחיחות הזאת שרק עצם ההחלטה היא שיכולה לעשות את העבודה.

(1.14-1.48)
אתה חוזר מהר למשפט שלך, זה שהתחלת איתו בכל הכח בקטע הזה. אתה צריך יישור קו עם עצמך ואם עד עכשיו דברים אחרים היו עושים את העבודה הזאת של חזרה לתלם, אז עכשיו, בשלב זה, אתה כבר יודע שזאת עבודה עצמית. אתה חוזר למנטרה כדי שתיישר אותך. זה הרי הכל עניין של ישור בסופו של דבר.

(1.48-3.55 )
אתה לוקח אחורה ומאזין למה שאפשר להגיד על מה שהיה עד עכשיו. אתה מודע לזה שהחלטת ללכת על משהו, אבל אתה לא עם ראש קיר. יש כמה עצות, תמיד יש עצות. אתה לא צריך לפחד, תן להם להגיד את מה שהם רוצים, תן לו להגיד את מה שהוא רוצה; אחרי הכל זה כלי אחר, אבל צורת חשיבה דומה, אחרת לא היה כאן. הוא יודע להכניס אותך למצב בו אתה תצא מעצמך שוב אחרת.
תחליט שזה שלך.

(3.55-6.23)
אתה עונה. נותן את מה שאתה חושב על השגותיו של האחר (בדרך כלל אתה לא משתף אחרים), בהתחלה אתה מדבר לאט, רגוע. אתה מלך הרגועים, אתה קצת מרים את הקול, נהנה מהצרידות של עצמך. מתריס, מבכה, מנסה להסביר שזה לא אישי. אבל תראה, אולי ככה וככה? אתה לא תדע. אתה מבכה את כל הרגע הזה בכל מעודך, כך אתה חושב עכשיו, מסתובב סביב עצמך על סף שיגעון, תיכף תצטרך לביצוע ואתה רק בהחלטה. הוא לוקח לך המון זמן, הדיון של ההחלטה. היית רוצה לגמור עם זה כבר.

(6.23-7.20 )
אתה מחליט לחזור למשפט איתו התחלת. קצת פחות בכח, קצת יותר בהשלמה. קצת יותר עייף. אתה מסיים עם החלק הזה.

****

ביצוע (3)

(0.00-1.30 )
התופים המתערבלים של הפתיחה הם כבר לגבי הביצוע, גם הם לא תופים של הרמת דגל ופומפוזיות. פומפוזיות זה לאנשים שצריכים אנשים אחרים שיראו את המהלך שלהם, שיביטו בהם. הודיה והחלטה על דרך הם בגדר, כן, הם רק בגדר הודיה ונטילת החלטה (נסה להיכנס לתוך נפתולי צמר הסריגה הזאת). מעתה; פעולות. רוטינות. ישיבה על פעולה. התמסרות למיקרו שבמיקרו. להבנה שהדרך היא ארוכה. הנה, זה מתחיל בקטן, בגבוהים של הפסנתר. במעגליות. בחזרה אל עצמך ואל הפיתרון. אל אי הפתרון; לחזור אל עצמך שוב ושוב ולראות שהתקדמת רק בסנטימטר. ובכן, זהו הביצוע. רק דרך הביצוע אתה תגיע.

(4.15-7.07)
כנס. אתה נכנס לזה בכח. מזיע, נופל. בוחר לא להיות מודע. המודעות הפריעה לך עד עכשיו, אז אתה משיל אותה. מנער מכתפיך כל אפשרות לעצמך, לעקוב אחרי עצמך. אתה מהיר, הולך על מהירות על מנת לא לחשוב. ככה זה בדרך כלל; אתה מתחיל לרוץ, פיזית, כשהמחשבות שלך תופסות אותך. והפתרון? לרוץ יותר מהר. אתה שם לב לזה, וגם זה מעקב אותך, היית רוצה לא לשים לב אפילו לזה שאתה רץ מהר יותר כשמחשבותייך תוקפות אותך. אתה רוצה להגיע למצב של ריצה בלי מחשבות ורק ריצה תעשה את זה. רק עם הזמן. אתה נהנה מהביצוע, שלא יהיה ספק, הביצוע עצמו מוציא ממך דברים שלא ידעת עליהם; אתה עולה ויורד, עולה ויורד- גם את המחשבות שלך לגבי המהלך הבא אתה מנגן- מה שלא היה עד עכשיו. פעם ראשונה אתה שומע איך אנשים שמעו אותך ואיבדו אותך בזמן שדיברת, איך הפער היה גדול. אתה מצליח להיות חיצוני לך, לראות את עצמך פעם ראשונה באופן טהור. אתה נכנס בזה. אתה נכנס בזה. אתה מתחיל להגיד משפטים לא ברורים, אבל יודע מה הבסיס. יודע את הבסיס.

(7.07-10.42)
אתה מרגיש את הרגליים. אתה נותן לתופים לסיים את מה שהם צריכים (כל אחת ממחשבותיך צריכה ביטוי), הבס מסתובב לך חופשי כמו עכבר לכוד שעייף מלברוח. הוא הסתמם לאט לאט, כבר אין לו כח בעצמו. אתה מסתכל עליו קם ונופל, מפרפר. ההסתכלות שלך נקייה כמעט באופן סופי. תמיד רצית להגיע ל'דבר עצמו' ועכשיו את קרוב יותר מתמיד לגעת בכך. פירקת את עצמך, מדיטטיבית. אתה קם, נופל. קם, נופל. מנגן על סוף מחשבותיך על מנת להתנקות מעצמך. אתה ממצה מחשבות בשביל לגמור אותן. איגרו?ף מחשבות תוהות הצליח.

****

מזמור

(0.00-7.05)
זהו מזמור לאלוהות. להתגלות. להתעלות הרוח. לביטול העצמי. לקיומו של המצב עצמו. למימוש ההווה הלא נפסק. להווה לא נפסק. לאלגנטיות. להתרוממות הרוח. להודיה. להחלטה. לביצוע. למזמור. ל'מצב עצמו', למצב האל- נפשי בו אתה לא נמצא שם בשביל לראות את זה, אבל כולך שם. לחוסר מעגליות משווע; ממול ישנה הארה שאתה לא יכול לה. רוקנת את עצמך על מנת להגיע אליה, קיבלת על עצמך דברים, רבת עם עצמך, עייפת מעצמך, עייפת עצמך במודע, שאלות על גבי שאלות נערמו מולך ובבת אחת, מרגע הפסיעה הראשונה בתוך השלב האחרון- השלת מעצמך דברים שכבר לא רלוונטיים אליך. זאת אומרת, הם אפילו לא בשיח הצבעתי כרגע. שיח הצבעתי, פירוטי, אינו קיים יותר- אתה מקבל את הדרך בציווי מוחלט; הכלי שלך לא מדבר אותך, אלא מדובר על ידי המצב. אתה מודה. אתה מקבל. זה בכל מקום. קדרות מבטך מתמזגת עם מזמורך.
סוף.


John Coltrane, "A Love Supreme", 1964

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully