זמנים טובים

כשג'ימי פייג' תפס את המקום של המתופף הבנתי שלחיים יש משמעות. נכון, הוא בסיסט מדהים, אבל מה שהוא עשה לתופים היה יכול במדינות מסוימות להיחשב כטאבו מיני. הארינה02 כולה שתקה לרגע: אף אחד לא האמין שזה מה שהולך לקרות. אפילו ג'ונסון הסתכל עליו המום והרים ידיים מהקלידים, כאילו הוא מזמין אווירונים לנחות: פייג' התיישב על הכסא, עצם את העיניים, חיכה רגע, ובידיים חשופות החל לתופף על הסנייר את האינטרו של "מי אוהב אותך יותר ממני".

האדמה רעדה, נכים התחילו ללכת, אלוקים צעק בשיגעון, אמא שלי התקשרה לשאול מה קרה: עמדתי שם, מחוץ בשורות הראשונות בין בריטית מחוצפת חזה לרוסי גברתן, צופה ברביעייה המיתולוגית הזו עושה את הקסמים שלה, והלב שלי פעם לד זפלין. ג'ונסון, החבר השני הכי אהוב עלי בלהקה אחרי הגיטריסט (ברגעים כאלה אתה מבין שלשמות אין באמת משמעות, אלא רק לתפקידים), נראה מקרוב כמו קשיש חביב, דליל שיער עם טיק בעין, אבל עם נשמה של ילד בן 16, שהרגע קיבל ליד את המפרט הראשון. הוא שאג על הבמה, צחק עם הקהל כששכח את המילים ל"הוי סלסלאת" שהוא עצמו כתב, עשה את ריקוד התרנגול המפורסם בחצי צליעה וחשף את בטנו הלבנה, השעירה והמדולדלת שהייתה באותה סיטואציה כל כך סקסית, שאפילו אני הרגשתי את פיק הברכיים של הבריטית החמודה.

אני בוודאי לא צריך להסביר לכם את השלהוב שאחז בי, מהרגע בו נחתתי על אדמת לונדון: אם גם אתם נכחתם בהופעה של איגי פופ בפארק הירקון, אתם בטח יודעים מה זה לראות את האגדות שלכם בפעולה. בוודאי כולכם חשקתם בכרטיס להופעה החד-פעמית-המדהימה-האלוהית הזו, אבל מעטים, כמוני, זכו. הגיע לכם, תאמינו לי, אולי ככה הייתם מבינים דבר או שניים על העולם

ברגע של חצי-הכרה, נזכרתי בפעם הראשונה שאחזתי באלבום שלהם, "מדרגות לגן עדן". הייתי בן 31, ילד. דתי שאך התפקר, שגילה שיש חיים אחרי שולחן ערוך. באותו רגע, הגיטרה של הגיטריסט ייללה, והחזירה אותי לריקוד הפראי-פגאני שהלך שם. היה בקהל חשמל של אהבה מטורפת. אני יכול להישבע שג'ימי פייג', שזרק בקבוקים מינרליים לקהל (של "אוויאן", אלא מה), זרק אחד בדיוק בשבילי.

כצפוי, המילה האחרונה היתה שייכת לג'ונסון, ולא רק בגלל שהוא שחום העור היחיד בלהקה. אחרי שהלהקה עלתה להדרן עם תלבושות הניילון המוכספות והמוכרות – אלו ששולחות אותי 22 שנה אחורה - ובשמיים נערך מופע זיקוקים ססגוני (מחווה להופעת הפירוק שלהם באמפי), שהסתייים בפיצוץ גדול, ג'ונסון ניגש בשקט אל המיקרופון, וכשדמעות בעיניו, אמר רק שתי מלים שסיכמו הכל: "תודה שבאתם".