מורשת אמהות
כשפשפשתי במגירות מלאות בדים ישנים, שהיו רקומים עליהם ראשי התיבות של סבתי או של סבתא רבא שלי, ראיתי פתק, מחובר לשקיק קטן ושקוף שעטף שני קולבים מכוסים בלולאות מצמר כחול, שעליו כתבה אמי, ללא ספק בעבורי: "נסרג על ידי ברטה קאופמן בסביבות 1920".
אמי דאגה אם כן, בתאריך לא ידוע, להקדים את תגליתי העתידית. היא ידעה שיום אחד יהיה עליי לבצע את העבודה המתישה, הנוסטלגית, הכואבת הזו, לבחור את מה שצריך או לא צריך להשאיר בבית המשפחה. בראייה מראש של אותו רגע שבו לא תהיה כאן עוד, השאירה לי את הסימן הזה. היא רצתה לתפוס את מבטי. כאילו פנתה אליי, פוסט מורטם, על מנת לומר לי: "זהירות, מדובר בדבר יקר ערך, שמרי עליו או זרקי אותו כשאת מודעת למקור החפץ הזה. סבתא רבא שלך היא זו שיצרה את מלאכת היד הזאת בעבודת קרו?ש??ה. הייתי רוצה שתשמרי עליה כמזכרת ממנה וממני. תני אותה לילדייך ולילדי ילדייך. זוהי העדות לשושלת ארוכה של נשים בעלות ידיים כישרוניות, שמקפידות על בד יפה, שדואגות לאושרה של משפחתן, שמרי עליה היטב, כפי שעשיתי אני לפנייך, זוהי 'מורשת האמהות' שלנו".
לאחר שניצלו באורח פלא מן המלחמות, ממעברי הדירות ומן הגלויות, חלק מן החפצים של כמה דורות של כלות צעירות ממשפחת אמי נמצאו כאן. בינות לערמות הבדים הרקומים ביד נתנה אמי עדיפות לשני קולבים אלה המכוסים במעטה צמר, שנסרג בקרושה צפוף בידי סבתה מצד אמה במהלך השנים המאושרות של ילדותה. על הסדינים האלה ועל מפות הפשתן הללו, על הבד בסגנון דמשק, על התחרות היקרות האלו, היא לא אמרה לי דבר. מה יכולתי לעשות בהם? לשמור אותם בתורי בארונות עץ אלון גדולים, המדיפים ריח טוב של לבנדר, שלא היו ברשותי? לאן נעלמו המסובים לשולחנות הגדולים של פעם, על מנת לקבל אותם בברכה לאורם של פמוטים גדולים, של סרוויסים מפורצלן, של סכו"ם מכסף ושל מפיות שזה עתה עומלנו? עולם זה איננו עוד. צורת החיים הזו חדלה להתקיים. לא חונכתי להתחתן ולהחזיק בית בהתאם לכללים של פעם. המיומנויות של אבותיי לא הועברו אליי.
אמהותיי מזמן עבר, אתן שחייתן לפני ארבעה, חמישה, שישה או שבעה דורות, אנייס, סופי, ג'וליה, רגינה, קרולין, עמליה, ברטה, אני מברכת אתכן לשלום באמצעות המפות והסדינים הלבנים שלכן. אני חושבת על הגורל שלכן, גורלן של נשים אמיצות וחזקות. קטפתן את פירות החיים, העברתן אותם הלאה, הם עברו דרכי בתורי. אנא אל תנטרו לי, אני בתם של המילים והנייר. מחפצי הכלה שלכן אשמור רק כמה פריטים, את היפים ביותר, כמזכרת מכן. אל תבקשו ממני לכבס ביד את אותם בדים יקרי ערך, לגהץ אותם, לעמלן אותם, לתקן בהם את הקרעים, להטליא את החורים. נכדת נכדתכן החליפה את המחט בנוצת כתיבה ובעט אלקטרוני.
ארונות, מתלים, מלתחות, הכל עלה על גדותיו מבגדים ומבדים: עשרות סוודרים, כותונות, חלוקים, מותניות, אפודות, חולצות טי, מגוהצים, מקופלים, מסודרים בערמות ישרות, לפעמים אפילו נתונים בשקיות פלסטיק או עטופים בנייר משי בתוך קופסאות קטנות, היו מונחים שם, אולי מחכים עדיין להילבש ולזכות להערצה. הם היו בכל צבעי הסתיו, אלה שאהבה אמי: משחום זהוב עד לחום בהיר, מכתום תפוז לדבש, מ"קאמל" לשנהב, מאדמדם לחום "ראש של כושי", ומדי פעם כמה גוונים לא צפויים, ארגמן, סגול עמוק או כחול בהיר, מקושטים בפסים קונטרסטיים, בהדפסים עזים, על גבי חומרים יקרי ערך. הכל היה ללא רבב, כמו חדש, מונח כמו בבוטיק יוקרתי.
אמי ייחסה חשיבות רבה לנכבדות ולאלגנטיות. בגיל עשרים הכריזה על עצמה כמהפכנית אבל לעולם לא נפרדה מחולשתה ל"מוצרי אופנה" יפים. אף פעם לא הייתי "נקייה" מספיק בעיניה. בתור ילדה נותרו שערותיי מרדניות, צווארון החולצה שלי לא נשאר לבן למשך זמן רב; לפני שנגמר היום, או אפילו במהלך ביקור, הכל התבלגן עליי: הגרביים התגלגלו סביב רגליי ופערו את פיהם בכיעור על נעליי, שרוכיי נפרמו, הסרטים שלי היו מגושמים, החצאית הסתובבה סביב מותניי, החולצה התקמטה בכיעור, הכל יצא משליטתי, אסון אמיתי.
לעומת זאת, אצל אמא שלי אף שערה לא חרגה מתסרוקת הפן, ציפורניה היו משוכות בלכה באופן מושלם, גבותיה מצוירות בעיפרון, תפר הגרביונים שלה בדיוק באמצע מאחורי רגליה, נעליה והתיק שלה תואמים ומצוחצחים. הופעתה הייתה קלאסית, מאופקת: רוב הזמן בגוונים של בז'; בכחול, לבן, אדום באביב. אמי התלבשה באלגנטיות חמורת סבר במקצת, כמעט נוקשה, אולם קרה שחרגה מחוק זה כדי ללבוש, לא בלי גאווה, למשך אחר צהריים או מסיבה אחת, מערכת בגדים אקסצנטרית, מאוד "הוט קוטור".
מתחת למעטה הנכבדות היא התאפיינה בחוסר מידה, שילוב מוזר בין הפרזה לשליטה. היא פחדה ללא ספק מן ההתלהבויות שלה, מן התשוקות שלה, ניסתה לרסן אותן. האש קיננה מתחת לאפר. היא דיכאה בי את מה שלא יכלה לסבול בעצמה: את ההתלהבות, אי-הסדר, השאננות, החושניות.
בצעירותה למדה תפירה. במשך כמה חודשים, בטור, היא הייתה "יד קטנה" בבית מלאכה של אופנה. סבתה הייתה תופרת בגדי נשים, הייתה לה חנות והיא מכרה כובעים שהכינה. אמי שמרה לכל אורך חייה על האהבה לאופנה שקשרה אותה לאותה סבתא שגידלה אותה באופן חלקי ושכלפיה חשה רק חיבה והערצה. אותה סבתא אהבה לחזור ולומר שמה שיצרו ידיים, ידיים אחרות יכולות לייצר גם הן. זה היה האני מאמין של אמי.
מאז ומתמיד ראיתי אותה תופרת. היא קנתה דגמים והידקה אותם בסיכות על גבי הבד שבחרה, משי, צמר, מוסלין, קטיפה. אהבתי לראות אותה משרטטת בעזרת גיר לבן ודק את קווי המתאר של פיסות הבד, גוזרת רצועות, "בונה" את הבגד ולאחר מכן מכליבה אותו לפני שהסירה את הסיכות למדידה הראשונה. לעתים קרובות, לפני שהרכיבה את המכלול כולו בנתה רק חצי שמלה. היא הייתה מביטה בעצמה בראי, עטופה בנייר משי מרשרש, מחזיקה את השמלה שלה, שבהתהוות, בשקע הבטן, מקפלת את המרפק על מנת לאמוד את אורך השרוול, את נפח השרוול, את עומקו של קפל מסוים, מכווצת גבות ובזווית פיה כמה סיכות בעלות ראש צבעוני. לפעמים הייתה מבקשת ממני להגביה כתף על ידי נעיצת כמה סיכות, דקרתי כך את עצמי, צעקתי, היא הטיפה לי. היא הסבירה לי שתופרות מקצועיות החזיקו תמיד בפיהן חוט לבן על מנת לנגב את טיפות הדם שהופיעו בקצות האצבעות. היא הרכיבה לחלוטין את השמלה, את החצאית, את המקטורן שכמעט הושלם, ואחר-כך תפרה במכונה תפרים עדינים וחזקים, בחוט משי שתאם באופן מושלם לצבע הבד. אותו צבע בגוונים דומים. היא השלימה את יצירתה על ידי תפירה ביד של המכפלות.
כל-כך אהבתי לראות איך היא מתקינה לולאות, תופסנים לתליית הבגד, איך היא מחדירה חיבורים קטנים מתחת לכתפיות על מנת לתפוס בהם את החזייה כדי שלא תתגלה, איך היא תופרת את הכריות הקטנות שתפקידן לספוג את הזיעה מתחת לזרועות על מנת שלא תכתים את הצמר או את המשי בעיגול מכוער. במהלך כמה שבועות היא בילתה שעות שלמות בכיסויה של שמלת ערב, שלבשה רק פעם אחת לרגל חתונה, בפייטים בעלי השתקפויות ססגוניות.
עשרים, שלושים, ארבעים שנה מאוחר יותר עמדתי לפני המלתחה הפתוחה והתבוננתי בשמלות האלה שהיא תפרה ביד, בסבלנות אינסופית, בתשומת לב ללא דופי, מוכנה תמיד לפרום את מה שנחשב בעיניה לוקה בחסר. היא הייתה גברת מושלמת בלתי נלאית.
לעתים קרובות תפסתי אותה משרבבת קלות את הלשון כסימן למאמץ ולריכוז. אסור היה להפריע לה. היא עצרה את נשימתה על מנת לשפר, לתקן, לשרטט מחדש את עיקול השמלה המתרחבת, את בית השחי, את גזירתו של קימור, את עיגול המחשוף, את קו הקיפול שחושף את הבד הפנימי, את אופן נפילת הבד של חצאית. היא השתמשה במילים נפלאות שאף אחד אחר לא ביטא: תחרים, כיווצים קישוטיים, מלמלת סין, א?מרה מעוטרת, תך רקום, קפלים מתרחבים במלוכסן, רוחב האריג, סרטי מלמלה...
כמו במוזיאון אופנה, יכולתי לעקוב אחר התפתחות גזרת האשה לאורך שנות השישים, הסבנטיז, שנות השמונים, סוף המאה. היא שמרה על הכל והזיכרונות עלו וצפו, מביאים עמם את זיכרון ריח הבושם שלה: שאנל מספר 5. בושם של דור של אמהות. אני הילדה של ניחוח מיתולוגי זה, שעטף את העירום הזוהר של מרילין מונרו. שם, בחשכת הארון העמוק, מצאתי את השמלה השחורה הקטנה בעלת המותן הנמוך, החצאית המסתובבת ושרוולי התחרה השחורה שלבשה בחתונה של חברה בברלין ב-1970. צמודה אליה, השמלה מצמר אדום שגזורה מתחת לחזה, בגזרה המכונה גזרת נסיכה, שאותה קישטה במדליון מקסים שהיה של סבתה ושחלמתי ללבוש יום אחד בתורי. החליפה ממשי פראי בצבע פנינה עם החולצה התואמת, מכופתרת בשלמות על קולב העץ שלה שנלקח בסתר ממלון מפואר, שמלת הקיץ הכתומה שהזכירה לי את החופשות המאושרות של ילדותי המוקדמת בסנט רפאל או בפו?ר?סט?רי?ה שב?טו?ר?ה ד?ל ל?אגו? פ?ו?צ?'ינ?י. וגם השמלה מאריג משי קל כמו נשימה, שמלת הקשמיר האדום, שמלת הקפלים משנטון, חליפת מכנסי המשי הפראי בכחול אוקיינוס, החצאית המעוטרת בטפטה, החליפה בצבע בז' והחצאית הארוכה בסגנון דמשק.
מה יכולתי לעשות במלתחה הזאת, שהעידה באופן כה אינטימי על המיומנות שלה, שהיה נדמה שלא רק שמרה על צורת גופה, על תנועותיה, אלא ששכנו בה גם הכישרונה, הטעם הבוטח מאוד שלה, נשמת האמנית שלה? שוב סגרתי את הארון, מיואשת: לעולם לא אהיה צינית מספיק על מנת לזרוק או למכור וכן לא על מנת לוותר, לטובת נשים אלמוניות כלשהן, על שמלות אלה שנגזלו מציפורני הזמן החולף, שהוצאו מרשות הזקנה והמחלה, שמורות להפליא, עדיין יפות לחלוטין.
חיכיתי שיעברו כמה ימים. שוב פתחתי את הדלת והתחלתי להוציא מן הארון את מה שהיה מונח מתחת לבגדים התלויים. שקיות ניילון גדולות, ממולאות בחופזה, הכילו אינסוף כובעי חורף, תיקי עור משנות הארבעים. מתחת לגיבוב של צעיפים, כפפות, שלים, גרביים ופרחי בד מוגנים על ידי קופסאות שקופות, גיליתי תיק גדול שהיה שייך לסבתי, מסתתר מאחור. פתחתי אותו ונותרתי נדהמת. הוא הכיל בדיוק את מה ששמה בו אמה של אמי בימי חייה האחרונים.
מאז מותה, בפברואר 1979, כמעט עשרים וחמש שנים קודם לכן, אמי לא רוקנה אותו; אולי אפילו לא פתחה אותו, תחבה אותו לאחורי הארון בלי יכולת לגעת בו. נזכרתי שהיא עצמה לא רוקנה את הדירה הקטנה שבה גרה אמה בסוף חייה, היא מינתה אותי לכך. מדוע השאירה לי, לבדי, כבר אז, לפנות את הארונות של סבתי? מותשת מן הניסיון הזה, זרקתי לאמי את המילים האלה, האכזריות למדי: "אני מקווה שאת לפחות תשאירי ניירות מסודרים!" היא הקפידה על כך. אבל את המשימה של ספירת המלאי של תיקה של סבתי, כפי שנותר מקובע ברגע מותה, שמרו לי. הזזתי את הסוגרים ופתחתי אותו לכדי הצצה.
נמצאו בו סוכריות, דבוקות ללולאות של שקיק לבן וצהוב, כמו צצות מרשת דייגים. הממתקים, דביקים אך עדיין עטופים בניירות שקופים, צבעוניים ומהודרים, נראו כאילו מחכים שיעניקו אותם לכמה פרחחים חביבים. אי-אפשר היה לתפוס את סבתא שלי מבלי שיהיו לה, בעומק הכיסים או בתיק היד שלה, כמה דברי מתיקה שתוכל לתת לילדים שפגשה. כל חייה פעלה כך, היא אהבה למצוא חן, בעיני כל אחד. היא הקסימה רבים, למעט בתה שלה. אמי לא סלחה לה מעולם על שהעדיפה את הקולנוע והטניס על פני חובותיה כאם. סבתי פיצתה על כך איתי. היא העניקה לי, לעת זקנה, את החיבה שלא יכלה לתת בצעירותה לבתה. בשבילי היא הייתה סבתא של עוגות. היא הכינה לי עוגות שיש נפלאות, כיסנים עסיסיים, בצקים שלשה ולאחר מכן ייבשה על משענות של כיסאות שעמדו לצורך זה במטבחה המרווח.
פטפטנית, נדיבה, נדמה היה לי שכמו כל הסבתות היא הייתה ההפך הגמור מאמי, התובענית, הקפדנית והבלתי ניתנת לריצוי. בעונת הפטל היא הייתה מזמינה אותי לאסוף כמה שיותר חברים למשחק על מנת ללקט אותו בגינה שלה. היא נהנתה לראות אותנו מרוחים באדום, הצטחקה למראה היבול השופע הזה, עודדה אותנו להישאר לידה והרשתה לנו להשתמש בסדיניה הלבנים כדי לבנות מהם אוהלים, לשחק במשקולות מאזני הנחושת שלה, להתחפש בכובעיה ובצעיפיה. אני די משוכנעת שהסומק והמסקרה שלה הם אלה ששימשו אותי בניסיון האיפור הראשון שלי.
לשפתון שלה קראו אדום נשיקה. מרחתי בו את שפתיי והמצאתי פיתויים עתידיים. היא שיתפה פעולה ברצון עם חלומותיי, חלומות האשה הקטנה. היא זו שדיברה איתי לראשונה על המחזור החודשי ועל בנים שדוחקים אותך לפינה. החלקתי על גלגיליות לפני ביתה ואני עדיין זוכרת שכן קטן, בלונדיני לגמרי, שרדף אחריי בניסיון לתפוס אותי ולגזור את צמותיי. סבתא שלי, שכולם קראו לה בחיבה מ?מ?ה, הייתה דמות צבעונית מאוד, נמרצת, עצבנית, מדברת בקול רם מדי בליווי תנועות ידיים, כמו איטלקייה או ספרדייה. אף פעם לא ראיתי על ראשה שערות לבנות, היא צבעה אותן עד סוף חייה ומתה במיטתה כשמאהב צעיר לצדה. הייתי רוצה למות כמוה, בארבע עיניים עם אהובי.
את תיקה רוקנתי, חפץ אחר חפץ. מצאתי בו, מלבד הסוכריות, כמה קוביות ושקיק סוכר מעוטר בדמות החתול השחור של חברת הקפה, מטפחת ראש לגשם ותמונות רבות: תמונות של אמה שלה, של בתה ושל נכדתה, תמונה מ-1935 של אחותה אירן, בעלת הפנים העדינות, שאת טבעת הקוורץ השחור שלה, החתוך למלבן פשוט שבאמצעו מנצנץ יהלום קטן, אני עונדת כבר יותר מעשרים שנה. תכשיט זה, שפקדו אותו אלפי פורענויות אך הוא מצא תמיד, בנאמנות מושלמת, את הדרך חזרה אל האמה שלי, חשוב לי במיוחד. באחת התמונות רואים אותי, שלו?כית גבוהה בת תשע או עשר, בעלת רגליים שגדלו מהר מדי והבעה קצת המומה, בחצאית פליסה קצרה מדי וסוודר מפוספס בפסי מלחים, בחברת סבתי החבושה בכובע ומחייכת. נראינו מאושרות להיות יחד על גדת הים הצפוני, שותפות לדבר עברה כמו שרק נכדים וסביהם יכולים להיות.
ציור שנתתי לה כמה שנים לפני מותה, שניצל באורח נס מן הסוכר שהתפזר לכל עבר, נשאר שם, הצהרת חיבה שלא עזבה את תיק היד שלה. היא אהבה אותי; קיוויתי שירשתי ממנה את חיוניותה, את סקרנותה, את ההומור שלה, החיבה שלה, שלפעמים הייתה מוגזמת, את כישרון האפייה שלה ואת יכולתה לקשור קשר עם כל אדם בכל מקום. היא הייתה חובבת נלהבת של ירידי סחורות מיד שנייה, של מכירות פומביות ושל שוקי פשפשים. כמה פעמים בשבוע הייתה תרה אחר מציאות והייתה אוספת שטיחים פרסיים וכלי כסף. עדיין הצטערתי על הקופסה הקטנה בצורת לב, שעוצבה בכישרון, שאמי ואני עודדנו אותה למכור. הייתה לה טביעת עין והיא נהגה להביא בלהיטות חפצים קטנים, דהויים וחסרי חן, שצחצוח מסור השיב להם את יופיים הראשוני. היא לימדה אותי כמה תכסיסים לעמידה על המקח, עודדה אותי שלא לגלות אף פעם עניין מהרגע הראשון במה שמצא חן בעיניי באמת ושיכולתי לקוות להשיג במחיר טוב לאחר שהעמדתי פנים שנקשרתי לחפץ קורץ אחר. בסופו של דבר, מה שנעם לה היה בעיקר המשא ומתן האנושי, השיחה, משחק התחבולות ההדדיות, הזמן שמקדישים לחילופי הדברים, ערכו של הדיבור.
עשיתי את הפעולות הקשות שאמי סירבה לעשות. מן הסתם, ישנן מחוות של פרידה מחפצי המתים בדומה לאלו שאנו מבצעים ביחס לנפטרים עצמם. טקס של אש יותר מאשר של קבורה באדמה, מענקים למקופחים ביותר, מתנות לחברים, מזכרות שמוכנסות בזהירות אל תחתית מגירה, קישוט שמונח ברשלנות על אדן חלון, ציור, תמונה או מכתב שנשמרים בין עמודי ספר שמרבים לדפדף בו. התכשיטים של נשות המשפחה זוכים לעתים קרובות לגורל אחר, אנחנו עונדים אותם על האצבעות, על פרקי הידיים, על הצוואר, על האוזניים, הם עוברים מדור לדור, מעור לעור. התכשיטים לא אוהבים להישאר בקופסאות שלהם, הם מתעוררים וזורחים במגע עם הגוף. סבתא שלי נתנה לי, עוד בחייה, את הטבעת של אחותה, שתי מחרוזות ארוכות וקופסת פודרה קטנה בשרשרת, תכשיטים שלא הפסקתי לענוד מעולם, כמו גם את זוגות העגילים ואת הצמידים שנתנה לי אמי במתנה. אבל החפץ שהעניקה לי ושחשוב לי יותר מכל, הירושה היקרה ביותר שלי, בלי שאוכל לומר מדוע, הם מספריים קטנים מכסף לחיתוך אשכולות ענבים.
באופן משונה, לראשונה בחיי התחלתי להתלבש בצבעים שאהבה אמי ושחשבתי שהיו שמורים לה בלבד. במשך ימים אחדים ענדתי את העגילים החביבים עליה ואת אחת ממטפחות הצוואר שלה. הבאתי אליי הביתה את ריבוע המשי המספר על מסעותיהם של הנאהבים של פיינט סביב העולם, שהוענק לה בשנות החמישים. זכרתי שבגיל ארבע או חמש יכולתי לבלות שעות, שוכבת על מיטת הוריי, במעקב אחר מסעותיהם של שני טיילים יפים אלה, מדמיינת שבתורי, ביום רחוק אחד, אעשה את אותו הדבר... "קח אותי איתך, יקירי, אהפוך את עצמי לקטנה קטנה..."
אך מה יכולתי לעשות במלתחה המיוחדת שלה? באוסף הכמעט "הוט קוטור" הזה של דגמים יחידים במינם, תפורים ביד וחתומים בכיסים או בצווארונים, שאליהם צירפה אמי תווית "hand made by Mami" והוסיפה בכתב יד את תאריך סיום תפירתם. לא יכולתי ללבוש בעצמי אף אחת מן השמלות שלה, הן לא התאימו לי. אם כך, עלתה במוחי המחשבה: אולי תסכים חברה נורווגית למדוד כמה מהן, רק כדי לנסות.
המדידה התקיימה כמה ימים מאוחר יותר והפתיעה את שתינו, הרבה יותר מכפי שיכולתי לדמיין. זאת הייתה תדהמה, התגלות. אפילו אם, לכאורה, בשום אופן לא הייתה לה גזרה כמו זו של אמי - היא הייתה גבוהה וצנומה הרבה יותר - הבגדים האלה, שתוכננו ונוצרו בשביל אחרת, זכו על חברתי למראה מדהים. היא מילאה אותם באופן שונה לחלוטין מהמעצבת המקורית שלהם, הם זזו עליה נהדר. דרך המבט שלה, מוקסמת כמו ילדה קטנה שקיבלה מפ?יה שמלות של נסיכה, יכולתי לתת כבוד לכישרון של אמי. היא התענגה על כל פרט, על כל ליטוש של הגזרה, על יופייה של נפילת הבד, על גזירה מקורית, על תנועתו של קפל, של קימור, על רכות החומר, על הגימור המושלם, שבעין בלתי מזוינת אי-אפשר אפילו להבחין בו. אולי לראשונה בחיי קלטתי מהי העבודה הממשית שעמדה מאחורי אוסף הבגדים הזה של אמי. בזה אחר זה הושטתי את הפריטים לחברתי, שמדדה אותם בעודה בוחנת את עצמה לסירוגין, פעם במראה של החדר ופעם בזו שבעיניי.
נלכדנו, שתינו, במעגל קסם. משהו לא צפוי, שלא ייחלנו לו, התרחש לנגד עינינו. היא הגשימה את חלומות הילדות שלה ואני מילאתי אחר המשאלה שאמי לא ביטאה אבל שייחסתי לה: לראות את כל בגדיה, שעוצבו ונתפרו באהבה ובמיומנות, נערצים ומוצגים לראווה, נלבשים באלגנטיות ובפשטות.
אותה סצנה חזרה על עצמה כמה פעמים במהלך הקיץ. לאט לאט החליפה כל קולקציית הבגדים בעלים. חברתי הפכה אותם לשלה בדרכה, המציאה התאמות חדשות, שילובים חדשים, היא נתנה להם חיים חדשים. שמלה אינה מתה לעולם.
"איך רוקנתי את בית הוריי", מאת לידיה פלם. מצרפתית: קרן שמש. הוצאת רסלינג