בסיסטית מחפשת להקה: מגזין

לא ברור למה דווקא עכשיו, אבל פתאום יוצאים מחדש כל אלבומיהם של מלכי הארט-פאנק Magazine. וטוב שכך, כי בחזרה של השנים האחרונות לפוסט-פאנק סבלו מגזין מהזנחה פושעת. למרות שהם הפרוטוטיפ לכל להקה בריטית אינטלקטואלית אחרי מהפכת הפאנק, די נשכחו מגזין בשנים האחרונות. בעוד הפול, גאנג אוף פור ו-PIL הטביעו את חותמם על אינספור להקות חדשות, מגזין נדחקו לאחור.

הסיבה לכך יכולה להיות שעד היום קשה לעכל ולקטלג אותם. ואולי גם קשה לחקות אותם כי אחוזים ניכרים מגדולתם נמצאים באדם אחד. הווארד דיבוטו - הסולן והמוח שמאחורי כל האופרציה - היה דמות כל כך קיצונית, שאי אפשר בכלל לאמוד או לנתק את המוזיקה של מגזין מנוכחותו המהפנטת. היו לו שם אניגמטי (הוא שינה מטראפורד לדיבוטו), מראה אנדרוגיני ומנוכר (שהזכיר את הלוק של בריאן אינו בימי רוקסי מיוזיק), פנים חיוורות (הוא לא נחשף לאור השמש כי הוא כל היום יושב בבית וקורא) ומצח ענק (זאת אומרת מוח גדול). מוזיקלית הוא הושפע מקראוטרוק ולהקות כמו Can (ראה מדור של שבוע שעבר) ומטרילוגיית ברלין של דיויד בואי ו-"The Idiot" של איגי פופ, אותו הפיק בואי. חוץ מזה הוא נתן ראיונות מבריקים, הרבה בניימדרופינג ספרותי להעצמת התדמית האינטלקטואלית וכתב טקסטים במסורת הניהיליזם, האקזיסטנציאליזם והאבסורד.

מגזין היו להקת פוסט-פאנק במובן הכי פשוט של המילה. הווארד דיבוטו הקים ביחד עם פיט שלי את להקת הפאנק המנצ'סטרית המובילה, הבאזקוקס, ואז פרש. לעזוב להקה עולה כמו הבאזקוקס, ערב יציאת האי.פי הראשון שלה, "Spiral Scratch", נחשב לצעד מוזר ורבים ממכריו פירשו זאת כהרס עצמי. דיבוטו, לעומת זאת, הגדיר את הסיבה לעזיבה, כמו את הכוח המניע שלו בכלל בחיים, כ"דרייב שלילי", שנובע מכך שהוא משתעמם מהר. ואם תשאלו אותו, זה בדיוק מה שהיה אמור להגדיר את אתוס הפאנק: שינוי תמידי, הימנעות מיהירות עבשה ועשייה של מה שלא מקובל.

דיבוטו לא אהב את הכיוון אליו הרגיש שהפאנק הולך. ברגע שהפאנק אומץ על ידי התקשורת וההמון הוא איבד מהאמינות שלו. פתאום קיומם של ילדי מעמד בינוני עם בעיות הסתגלות שמצאו בית בין כתליו הוכחש לטובת תדמית הקובעת שהפאנק שייך אך ורק לצעירי וורקינג קלאס מובטלים ומיואשים. הפאנק נהיה סיסמתי וחד מימדי. כדי להיות פאנקיסט היית צריך לשחק אותה בור, קשוח וממעמד נמוך, ולדיבוטו - שהיה סטודנט לפילוסופיה וספרות - לא היה כל חשק להביא מוחטות על הריצפה.

"אני לא מטומטם ואני מסרב להעמיד פנים שאני כן", אמר דיבוטו ל"אן.אם.אי" באוקטובר 77'. באותו ראיון הבהיר גם שלא מעניין אותו להתעסק ב"מסרים" - כמקובל בפאנק - אלא ב"רעיונות". הסיבה שדיבוטו נכנס לפאנק מלכתחילה היתה כי הוא ראה שם הזדמנות לחופש יצירתי, אבל בשנייה שהרגיש שהפאנק הופך לממושטר, עם קוד לבוש וקוד התנהגות ברורים, הוא נס על נפשו. לצד הפאנק הבהמי והמאצ'ואיסטי צמח גל של פאנק סוציאליסטי, אקטיביסטי ודוגמטי, שגם ממנו דיבוטו סלד. אפשר לראות את האינדיווידואליזם אותו קידם הארט-רוק בתחילת שנות השבעים כבורגני, אבל דיבוטו העדיף אותו בהרבה על העדריות של הפאנק. כמו שהוא אומר ב-"Shot by Both Sides" - הוא ממש לא רצה "ללכת לאיבוד בהמון". והוא גם היה מוכן לשלם את המחיר.

בקיץ 77' הדביק דיבוטו מודעה בחנות התקליטים וירג'ין במנצ'סטר, בה הודיע כי הוא "מחפש מוזיקאים להופעות והקלטות של מוזיקה מהירה ואיטית. מנטליות פאנק אינה הכרחית". ברור, כי אף אחד עם מנטליות פאנק לא היה מקבל בהבנה את הדרמטיות שלו, את השימוש בקלידים - כלי שזוהה בזמנו באופן בלעדי עם הנפיחות המקושטת של הרוק המתקדם - ואת הרעיון שכדאי שנגנים יידעו לנגן. אבל לחברים שהצטרפו למגזין לא הייתה בעיה עם אף אחד מהדברים האלה, ויוכיחו זאת הכיוונים אליהם הם המשיכו אחר כך: הגיטריסט המנוח ג'ון מקגו הצטרף ל-PIL ולסוזי והבאנשיז, הבאסיסט השחור בארי אדמסון הצטרף לזרעים הרעים של ניק קייב, הקלידן דייב פורמולה (שהחליף את הקלידן הראשון, המלחין ואמן הסאונד בוב דיקינסון) הצטרף להרכב הסינתפופ ויסאז' (כך עשו גם מקגו ואדמסון) והמתופף מרטין ג'קסון המשיך ללהקת הפופ המלוטשת Swing Out Sister.
על ההתחלה הוחתמו מגזין בוירג'ין והסינגל הראשון,"Shot by Both Sides", עמד בכל הציפיות של עיתונות הפופ הבריטית שהכתירה את דיבוטו כאיש השעה. האנטי-המנון הסוחף ומלא הפרנויה הזה עסק בקיטוב הפוליטי החריף באנגליה בזמנו ובמקום הקשה, המבלבל והבודד שבו נמצא מי שלא מזדהה עם אף אחד מהקצוות. בהקשר רחב יותר נגע השיר בסירוב הכמעט קיומי לבחור צדדים. דיבוטו לא האמין, מן הסתם, בלשבת על הגדר, אלא בבדלנות מוחלטת המושגת על ידי התרחקות מכל מחנה שלא יהיה - ברמה הפוליטית והאמנותית כאחד.

האימפקט של הסינגל הזה - שאת הריף המנצח שלו בכלל כתב פיט שלי (על כן הוא השתמש בו ב"ליפסטיק" של הבאזקוקס) - היה אדיר, אך הוא לא עזר לקריירה של מגזין להתרומם. דיבוטו חיבל באפשרות הזאת כשמחא נגד קונבנציית הליפ-סינכ של "טופ אוף דה פופס", בה הסכים להופיע רק אחרי לחץ כבד מצד וירג'ין. במקום לתת את השואו המתבקש דיבוטו עמד על הבמה כמעט מבלי לזוז, מה שגרם לסינגל לצלול במורד המצעד.

אלבום הבכורה של מגזין, "Real Life", יצא באביב 78', והוא לא נשמע כמו שום דבר שיצא לפניו - אולי כמו חלום הבלהות של פיט שלי אחרי הבגרות בספרות. עם קלידים. למרות הביקורות המהללות, האלבום היה פלופ מסחרי, אבל לא נראה שלדיבוטו היה איכפת יותר מדי - הוא במילא לא היה יודע מה לעשות עם עצמו אם הוא היה נהיה כוכב ענק.

מגזין רצו לעבוד על אלבומם השני, "Secondhand Daylight" (משנת 79'), עם טוני ויסקונטי, המפיק של בואי, אך נאלצו להסתפק בטכנאי סאונד צעיר בשם קולין תרסטון (שמת השנה), שעבד עם ויסקונטי על "Heroes" ועם בואי ואיגי על "Lust for Life" של איגי. זה היה האלבום הראשון שתרסטון הפיק בעצמו (מאז הספיק לבסס לעצמו שם בזכות העובדה שהפיק את "ריו" של דוראן דוראן), ואת התוצאה - בין אם היא הייתה מכוונת ובין אם היא יצאה בטעות - ניתן להגדיר באוקסימורון הצורמני פרוג-פאנק. אפשר להבין למה הביקורות בזמנו לא השוו את האלבום הזה לבואי או איגי, כמו שדיבוטו רצה, אלא לג'נסיס ופינק פלויד - שתי להקות שנחשבו לתועבה באותם ימים. מספיק להאזין לפתיחה האינסטרומנטלית הארוכה או לשירה המכשפתית ומלאת הבוז של דיבוטו בהמשך, כדי לנחש עד כמה חובבי הפאנק שנאו את האלבום הזה. אבל זה לא הופך אותו לפחות מעולה. מקסימום ליותר מוזר.

האלבום השלישי, "The Correct Use of Soap" מ-80', הופק על ידי מרטין האנט - המפיק הגאון של "פקטורי" והאיש שמאחורי הסאונד של ג'וי דיוויז'ן ומאוחר יותר ההאפי מאנדייז - ונחשב למאסטרפיס של הלהקה. הוא סימן חזרה לרוקיות של האלבום הראשון והתרחקות ברורה מהארטיות המוגזמת של האלבום השני, כפי שניתן לשמוע בלהיטי ניו ווייב כמו "Model Worker" ו"A Song From Under the Floorboards" - מצד שני, כמה להיטים אתם מכירים שמבוססים על "מכתבים מהמחתרת" של דוסטויבסקי? לצדם מכיל האלבום גם יצירה סבוכה ומסתורית בשם "You Never Knew Me" וקטע Pאנק-Fאנק מבריק בשם "Stuck". ובל נשכח את הקאבר המפתיע ל"Thank You (Falettinme Be Mice Elf Agin)" של Sly & the Family Stone, עם הבייסליין הFאנקי של אדמסון (זה כנראה בגנים).

אחרי שלושת האלבומים האלה הוציאו מגזין עוד אלבום בהופעה חיה ("Play") ואלבום אולפן לא כל כך מוצלח בשם "Magic, Murder and the Weather", ואז וסגרו את הבסטה. כשהעולם סוף סוף היה מוכן ללהקה מנצ'סטרית אפלה וניהיליסטית כמו מגזין, היא הלכה על ג'וי דיוויז'ן במקום. בחירה נאה, כמובן, אבל תמיד יש מקום לקינוח. ואם אתם נמנים עם כל אותם אנשים שפספסו את מגזין, זה הזמן לעשות תיקון. תתחילו באלבום הראשון והשלישי. אם תתאהבו, המשיכו הלאה ללא חשש.

מגזין, "Real Life" (הליקון)
מגזין, "Secondhand Daylight" (הליקון)
מגזין, "The Correct Use of Soap" (הליקון)
מגזין, "Magic, Murder and the Weather" (הליקון)