עד לא כל כך מזמן "סרט סטודנטים" היווה למעשה מעין תת ז'אנר בפני עצמו. עיסוקיו היו, פעמים רבות, או הצצה נרקיסית לתוך אחוריו שלו בדמות קולנוע אינטלקטואלי ומנותק מסביבתו, או סיבוב נוסף על הקלישאות החבוטות של השיח הישראלי. במארז של הסרטים שהתחרו בתחרות וולג'ין 2007 בהפקת האוזן השלישית (מכיל 14 סרטים ב-3 דיסקים) ישנם עוד שרידים נושנים מסמליות שחוקה זו גם בכמה מן הסרטים החדשים, אך ברובם הם אינם מתביישים לבקר במחוזות הנידחים ביותר של הרחוב והלשון. וכך, דווקא אותו קולנוע נרקיסי ומנותק בעברו הוא זה שמרים היום את נס המאבק על שפיות, הומאניות ופלורליזם.
את הפלורליזם המדובר ניתן לראות, למשל, בסרטו הקצבי והכיפי של ליאור גלר "דרכים"; נדמה כאילו מישהו הכניס למערבל הבטון הפלסטיני שבישראל את טרנטינו המוקדם מ"כלבי אשמורת", "החבר'ה הטובים", "עיר האלוהים" הברזילאי ואת "פרש" של בועז יכין מהגטואים השחורים של הכרך האמריקאי. כך גם סרטו של יבגני רומן, שהוא עיבוד לשפה הרוסית של סיפור קצר מאת יודורה וולטי האמריקנית, המתרחש בעיר ממוצעת בישראל מין רחובות כזאת, על שווקיה, דירותיה ורחובותיה. "אהבה ישנה" הוא מעין עדכון ישראלי לשפה הקולנועית של "קאלנדר" מאת אטום אגויאן, שבעצמו היה בן כלאיים של פזורה ארמנית בקנדה השבה למולדתה.
רמת הסרטים אינה אחידה ישנם כמה שבולטים החוצה מן העשייה הממוצעת במיוחד בולט הוא הסרט "משעולים" של הגר בן אשר, שזכה בציון לשבח מן הפסטיבל ואף זכה להשתתף בתחרות הרשמית של קאן 2007. ב-19 דקות בלבד מצליח הסרט להכניס את הצופה לעולם אסתטי שלם וכמעט מושלם (מבחינה אסתטית, חלילה לא מוסרית) שמואר אחרת מעולמנו ומרגיש אחרת מן המוכר. למרות השלמות שבעשייה הקולנועית יש בו התעקשות מסוימת על הפרובוקציה והזעזוע. אך העשייה היא כל כך בוטחת ובשלה, שקשה להפריד בין החומרים שכבר רותכו ביד אמן. לאמנים ממש כנראה שמורה הזכות להרגיז ולגרות - גם אם האופן שבו זה משרת את עצמם הוא שקוף ולא תמים.
פתח תקווה על המפה
ראויים במיוחד הם שלושה סרטים חשובים וקריטיים לזמננו: "קוונטום ליפ" מאת אלון לוי המתאר בעשייה קולנועית משובחת וקולחת את המשבר האישי והמקצועי שפוקד מורה לפיזיקה, שמתמודד עם אזלת ידה של המערכת מול עזות פניהם של התלמידים. נועז עוד יותר הוא "פתח תקווה" של תום שובל: במיומנות ובמסירות הוא מוליך את המצלמה עם הגיבור, שפוטר ממקום עבודתו מפאת גילו וסגנונו. טרם ראיתיסרט נחוץ כזה בישראל.
אחרון מבין אלו הוא סרטו הצנוע של אסף קורמן, שגם נתן ידו בעשייה יותר גרנדיוזית כעורך "משעולים" של בן אשר, ועל כן עוד יותר מרשימה בחירתו ללכת בקטנות ב"מותה של שולה", על מות כלבה של זוג מבוגר. ביט אחרי ביט אנו רואים את יומו של איש מבוגר שילדיו אינם רוצים לעזור לו. הכלבה המתה אולי מסמלת את המידה הנשכחת של ו"הדרת פני זקן", אך כל זה נעשה באינטימיות ועדינות שאינה כופה את המהלך הפרשני הקל אלא רק מזמינה את הצופה אליו. ואולי כלל אין בו צורך, שוב, כמו קשישינו הנזנחים בבתי האבות.
מרתק להתבונן באסופת הסרטים הקצרים בעיקר משום שבניגוד לצפוי, הסרטים מייצגים בצורה משכנעת ואמיצה את מה שמעסיק את עם ישראל היום במדינתו. מהפשיעה ברחובות ועד סוגיות של בעילה ואינוס, מעמידתם הנרמסת של המורים אל מול חוצפת התלמידים ועד ההפרטה הפרועה שהשחיתה את הסולידריות במקומות העבודה. גם מבחינת ריבוי השפות והמבטאים ניתן לראות כי הקולנוע הסטודנטיאלי מעודכן יותר ברחוב הישראלי. כך, באופן לא צפוי, הקולנוע הסטודנטיאלי מסתבר כרלוונטי יותר לציבור שלו מזה הממסדי והמתוקצב. זהו שינוי מבורך ומופלא שמעיד על קולנוע תוסס עוד יותר שעומד לצמוח כאן בשנים הקרובות.