מתישהו בתחילת שנות ה-2000, כך נדמה לי, ערכו ברצועה המוזיקלית המקסימה וההזויה "נטו" שבערוץ המקומי (הגעגועים הופכים דוקרים כשחושבים על מוזיקה 24), סידרה של סיכומי שנה בשלל סוגות וסגנונות ובין קליפ לקליפ רואיינו מומחים מהשורה הראשונה לכל ז'אנר. ברצועה שהוקדשה לנושא האר&בי, ההיפ-הופ והסול, זכיתי באחת המראות ששכנעו אותי שכתיבה על המוזיקה מדברת באותה שפה שבה המוזיקה מנסה לגעת באנשים: מומי לוי, אוצר בלום של ידע, דיבר בכל כך הרבה חום ואהבה על "Bad Man" של R Kelly, כשהשילוב בין טריוויה לאנרגיה כמעט שכנע אותי שלא מדובר בחובב קטינות מהזן העלוב ביותר (הכוונה לקלי כמובן), אלא בלא פחות ממשורר. אלא שלוי ראה את הקריירה כפרזנטור מוזיקלי כתחנה בדרך לקריירת סולו, שבה יוכל להוציא לאוויר העולם את כל מוזיקת הנשמה שספג. עכשיו, עם צאת אלבומו השני, "ייבוא אישי", ייתכן שמתוך הכבוד הגדול שלוי ראוי לו על השנים שבהם הפך את המוזיקה של חייו למוזיקה של אחרים, מומי לוי צריך לקחת צעד אחורה, בחזרה למקום ממנו יוכל להשפיע יותר מאשר כאמן מופיע.
"יבוא אישי" נכשל בדיוק באותם מקומות בהם נכשל "היפ-סול", אלבום הבכורה של לוי, וגם כל שאר האלבומים שניסו לייבא אישית את ה-R&B לישראל ולעברית (ד"ש לצמד נונה של נועה תשבי): הוא עתיר ביטים, כלי מיתר וקולות רקע נשיים שנשמעים כמו ווקמן נטול בטריות. הוא מנסה לשלב בין השירים המהירים ("באנו להעיר ת'עיר", "לא ולנטינו") לקטעים ווקאליים קורעים ("תהיי קרוב","אולי"), אך שניהם סובלים מהיעדר הפרופורציה בקולו הגבוה של לוי, שלא ממש יודע מה לעשות עם הצעצוע שהעניק לו אלוהים ושהוא פיתח באדיקות כה רבה. אבל, לא זו הבעיה המרכזית באמת של "יבוא אישי", שהיא כנראה בעייתו של כל הז'אנר, ואפשר לומר גם של הפופ הישראלי בדור שהדיח את הפזמונאים מתפקידם ההיסטורי: הטקסטים.
מלבד שני שירים (של ארקדי דוכין וארז ברזוליק) ורצועת הבונוס "נוצה ברוח" (שכתב יעקב גלעד), כל הטקסטים ב"יבוא אישי" נכתבו באופן מלא או חלקי על ידי ניר מימון (די ג'יי סופרים), שהוא גם מנהלו האישי של לוי, מנהל מועדון הג'י ספוט בת"א, ולוי אף מגדיר אותו בתודות כ"אצבע הראשונה שאני סופר". מימון הוא אולי חבר נהדר ואיש מקצוע מיומן, אבל כותב מילים הוא לא: הוא מוכר הרהורי אהבה בדולר מתורגם לעברית ומשכפל אותם בקצב של צורבי דיסקים בשטחים. בנוסף, הוא מתעקש להכפיף את השירים המהירים לחוקי חריזה עיקשים במיוחד, שמזכירים את הפארסה של אוליארצ'יק מלפני מספר חודשים, ונסתפק בדוגמאות כגון: "קח אוויר שאף עמוק/ לך לזכרונות שהרוח לא תוכל למחוק" ("כמה סליחות"), או "קח את זה באיז אל תהסס/ תמיד תהנה מכל מה שיש/ צרות תמיד יהיו וזה הקאטץ'"("מה שלא יהיה"). קצת מעייף לחזור על נושא בעקשנות שמזכירה את החברים של ירון זליכה, אבל כנראה שאין דרך פשוטה לומר את זה: גם בהיפ-הופ, סול, אר&בי ואפילו שיר שהראפר יפתי מעורב בו, טקסט הוא לא מדור בעיתון שאפשר לעלעל ולהעיף משל היה טור של יאיר לפיד בנוגע לנישואיו.
דווקא לוי, שתמיד העריץ והאדיר אמנים שיודעים לכתוב בלדות ראויות, נופל במלכודת הקיטש והשחזור. אך דווקא בשל היותו של לוי סוכן תרבות מהרמות הגבוהות ביותר, אסור לוותר לו ביצירה שלו עצמו: הוא צריך לעשות מוזיקה טובה בהרבה, ולבחור מישהו שיכתוב אותה כמו אר קלי ולא כמו קלי טיילור.
מומי לוי, "יבוא אישי" (הליקון)
מלכה באה
הצילום הכמעט נזירי (יחסית לבר רפאלי, מדובר בצילום פפארצי מאיראן) של מלכה אינגדשט (משום מה ולצערי היא נזקקה לשם הבמה, "מלכה") על עטיפת אלבום הבכורה שלה, גרם לי לחייך: יש בצניעות שיערה האסוף במטפחת ופניה המעט עגומות של אינגדשט חן נטול התלהמות, שלא מאפיין את כוכבי יומני הנוער של משפחת המוזיקה השחורה בישראל. למרבה ההפתעה, משהו מאלו חדר לתוך גרעין שירי הסול ו-R&B של אינגדשט ב"הימים הטובים". הם קצרים ופשוטים ברובם, תודות לסאונד החם והנבון שנתפר באדיבות רונן סאבו ואיש השעה אופיר "קותי" קותיאל (הידוע בבלוגי ארצות הלעז בשם "קותימן"): שניהם עטפו את כישרונה הווקאלי של אינגדשט בצוות נגנים מיומן, שבאים מהצד הנכון של הגרוב (תמיר ברזילי בתופים, יאיר סלוצקי, קרני פוסטל ועוד), ובעצמם הוסיפו את הטאץ' העדכני שיתאים למידותיו של הסול בעברית: הוא לא ארוך מדי, וערוך נכון מלודית בכדי שקולה של אינגדשט, שמשתפשף כאן לראשונה באופן מלא, לא יצטרך לשאת לבדו בעולו של אלבום בכורה.
שירים כמו "בדים מתים" ו"כמה מאוהבת" מצטיינים גם בטקסט לא שגרתי, מפוכח ולא ציני: אינגדשט שרה על אובססיית משקל ואנשים שלא ישתנו לעולם באופן שהוא יותר מגרה ממספק: יש ב"הימים הטובים" מספיק פוטנציאל בכדי שאינגדשט תיקח עיפרון, ובעיקר מחק, ותחדד את עוקץ הכתיבה שלה. ובינתיים, נראה שזהות מופע החימום לאריקה באדו כבר לא צריכה להטריד יותר מדי מוחות.
מלכה, "הימים הטובים" (שב"ק מיוזיק)