סופר-נני

יש דברים שפשוט נתקעים לך במוח. כמו הסצנה ב"קליפורניקיישן" בה רואים איך הילדה ההיא מ"נני" (מדלין זימה) גדלה. הרגע הטלוויזיוני הזה פנה אל רוב הגברים, שאוהבים את השובבות הנערית, אך נבהלים ויוצרים חור בדלת – בצורה של עצמנו –
ברגע שאנחנו שומעים שהגיל שלה מתחיל בספרה 1.

על הפחד הזה משחקות ומפלרטטות ה-Hot Toddies, חבורה של בנות מאוקלנד, שממש לא רוצות שתדע שהן כבר לא בתיכון. הן מנגנות סרף, מוזיקת פיפטיז ומושפעות מ-Pאנק ורוק. למרות שיש להן קצת פחות סטייל מחברותיהן לז'אנר - הפיפטס וה-All Girl Summer Fun Band - גם ה-Hot Toddies מודעות לעצמן באופן קיצוני. הן מצחקקות, משתדלות לשחרר קצת ארס עם המתיקות הלא הגיונית שהן משפריצות לכל עבר, ובעיקר עושות המון כיף.

ב-“Seattle” הן שרות "אני מתגעגעת לבחור שלי כשאני בסיאטל/ אני אוהבת לרכב עליו כמו על סוס בלי אוכף/ אני אוהבת להצליף בו עם מחבט עץ גדול/ אני נהיית כל כך חרמנית כשאני בסיאטל". ב-“HTML”, כנראה השיר המשעשע ביותר באלבום, הן נכנסות בתחום הטחון למדי של רומני צ'טים, זורקות לאוויר את הביטויים “LOL” ו-“WTF” ואומרות: "הייתי צריכה לדעת שאני רק בת 15 ואתה בן 32/ אתה לא אוהב אותי/ שאלתי את Jeevs/ הוא אמר שזה נכון". אותי הן שכנעו, מצד שני – לא צריך הרבה יותר מכמה בנות עם גישת פיל ספקטור והומור עצמי בכדי לגרום לי להמליץ, ככה שתשפטו בעצמכם.

דה הוט טודיז, “Smell The Mitten”
(Asian Man Records)

יש דברים שפשוט נתקעים לך במוח. אצל הרבה אנשים שמכירים אותי, מדובר באיזו כתבה שפעם כתבתי על Sunset Rubdown. לא ברור לי למה, אבל מאז מצאתי את עצמי עומד כמה וכמה פעמים מול אנשים שונים, שאומרים לי משהו בסגנון "טוב, אבל אתה אהבת את סאנסט ראבדאון" כאילו שמדובר בלהקה שהזכרתי יותר מפעמיים. אבל אנשים זוכרים מה שהם זוכרים, ובגלל זה הם גם בטוחים שסאנסט ראבדאון עושים מוזיקת אוונגארד מסובכת וקשה להבנה, כשהמציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר.

סאנסט ראבדאון החלה בתור פרויקט הצד של ספנסר קרוג, הקלידן של Wolf Parade, ואיש מפתח בסצנה הקנדית, שהשתתף בהרכבים כמו דיסטרוייר, Swan Lake ופרוג אייז, שהיו בארץ ממש לאחרונה (ודרך אגב, נתנו הופעה מעולה בלבונטין 7). עם הזמן הצטרפו לקרוג אנשים נוספים וסאנסט ראבדאון הפך להיות הפרויקט העיקרי שלו, כשאלבומים מגיעים בזה אחר זה כאילו אין מחר.

בהתחלה, באמת דובר בפרויקט ניסיוני, שבדק את הגבולות של המוזיקה ככלל ואת הסבלנות של אנשי מונטריאול בפרט, אך מהר מאוד סאנסט ראבדאון הפכה להיות להקת ארט-רוק, ועכשיו היא פשוט להקת אינדי רוק מצוינת, מלודית, סוחפת ומעניינת למדי.

האלבום החדש שלהם, “Random Spirit Lover”, הוא כבר יצירה מגובשת, פופית אפילו, על אף המבנים המעניינים של השירים והטקסטים הסהרוריים. המלצה שלי? תקשיבו שוב ושוב למילים עד שאולי תבינו משהו. גם אם זה לא יקרה, בכל האזנה תגלו שכבה נוספת של סאונד שתקסים אתכם. מה, יש לכם משהו טוב יותר לעשות?

סאנסט ראבדאון, “Random Spirit Lover”
(Jagjaguwar)

יש דברים שפשוט נתקעים לך במוח. אחרי שמתישהו בשנת 2001 אפקס טווין הבריז מהדינמו דבש והלייבל שלו, Rephlex שלח מחליף אלמוני בשם בוגדן רזינסקי, אני לא הצלחתי להוציא את בוגדן מהראש. ה-IDM השבור והמרוסק שלו נשמע לי אז כל כך קיצוני – כמו אפקס טווין רק ילדותי ומשוגע (נכון שאפקס טווין הוא ילדותי ומשוגע, אבל בוגדן יותר). זה התאים לתקופה, זה היה מיוחד וכל הלוזרים חשבו שלא מדובר ביותר מסתם רעש.

ואז האוזן שלנו התרגלה כשאמנים כמו Venetian Snares לקחו את ה-IDM לקיצוניות, אולם בוגדן נשאר בשלו. אפנות התחלפו, וורפ הוציאו אלבומי פולק ופיטצ'פורק כתבו על חמישה אלבומים שונים ביום במשך שבע שנים מאז יום ההופעה ההיא. אבל בוגדן בשלו ואל תתנו ל-“My Love I Love”, האלבום הלא ברור שיצא לו באמצע להטעות אתכם – הוא לא השתנה בשיט, והריליס החדש שלו, “Alright!” הוא הדוגמא המושלמת לכך.

חוץ מזה שהוא שכח להכניס פנימה את כל סימפולי הדיבורים שפעם הוא היה כל כך חזק בהם, קיבלנו מוזיקת רייב לפנים עם מכונות תופים שמשתוללות ומלודיות גיים בוי שמשתחלות פנימה וגורמות לכל מי שיש לו טיפת רגש להזיל דמעה. זה נשמע פיצוץ. האמת, לא מפריע לי שהוא לא מגוון; הרי יש לנו כל כך קצת מהבריינדאנס הזה בימנו, שטוב שמישהו דואג לשמר את התרבות הזו. כבר קל יותר למצוא בסביבה דוברי יידיש.

בוגדן רזינסקי, “Alright!”
(Rephlex)

יש דברים שפשוט נתקעים לך במוח. ואשתי באנין למשל, היא האמא של הפריק הפולק ולכו תשכנעו מישהו במשהו אחר. הקטע הוא, שואשתי עצמה מתה להעיף לך את הדימוי הזה מהראש. לא ברור למה, אבל היא לא רוצה להיזכר כפריק פולקרית, אלא כזמרת פופ. אני לא קונה את מה שהיא מוכרת.

בשביל לשכנע אותנו היא יזמה חפירה ארכיאולוגית וחזרה אחורה לתקופה שבה היתה חמה לפחות כמו הבחורה מ"נני". היא מצאה הקלטות שלה – דמואים וסינגלים שנעשו בין השנים 1964 ל-1967. אז היא עוד לא ממש היתה היפית, סהרורית או בקטע של להיות מוזרה ועל כך היא מבססת את הטענה שלה. משהו בסגנון "רואים? זה לא פריק פולק! מה אתם רוצים ממני?! אני לא קשורה לז'אנר הזה שהמצאתם".

יודעים מה? האווירה של השירים באמת פחות "פריקית", אם כי עדיין פולקית ולמרות שהיא שרה על אהבה, אני לא כל כך מוצא את הפופ שבעניין (אולי בשיר “Coldest Night Of The Year”). מה שכן, זה מאוד יפה, אבל אל תתנו לואשתי לעבוד עליכם. גם אם ימצאו עכשיו בגג של טופאק הקלטות שלו בתור ילד, כשהוא שר שירים של קווין, זה לא אומר שהוא לא היה ראפר. סביר יהיה להניח שהוא סתם אהב בנים.

ואשתי באנין, “Some Things Just Stick In Your Mind”
(Fat Cat)