בריטואל קבוע כל סוף השנה, נוהגים אמצעי התקשורת השונים לפתוח במרתון משחקי זיכרון בשיתוף הקהל הרחב. חגיגות הטקס מגיעות לשיאן בהכרזות רשמיות על ה-טובים או ה-גרועים ביותר של השנה החולפת. בדרך זו נעלמות כמויות אדירות של מידע בינוני (כביכול) אל מעבה התודעה הקולקטיבית ואיתן מתנדפות מאות אלפי שעות של חלום, מאמץ ויצירה.
לטעמי, שבבי חלומות בקדקודים יצירתיים הם-הם היוצרים מוטיבציה לגלות את העולם, להתאמן, להתנסות, ליפול-לקום וחוזר חלילה, ואולי פעם בעתיד גם להצליח. נדמה שעל קו שמונה השנים מהמילניום השלישי, מצליחה הבלילה האנושית בישראל לפתח אג'נדה נאורה ביחס לתרבות המקומית בת זמננו, שהינה נורמלית וחשוב מכך אמיתית, מתכתבת בחכמה עם תרבות עולמית-עכשווית ובעיקר משלנו.
לכל איש יש שיר אחד בלב ושניים על ויניל
תענוג של יצירה ישראלית
התרבות הישראלית על המפה בכוונה להישאר, לפחות כל עוד נצליח להוציא לאויבינו את המיץ בפסיכולוגיה יהודית משוכללת. לא רק בר רפאלי עושה לביתה מעבר לים: מחזות ישראלים וסדרות מקומיות זוכות לעיבודים נוצצים בחו"ל, הקולנוע הישראלי כולו (ולא רק קולנוע הנישה) עושה חיל, הסופרים העבריים זוכים לתרגומים בשלל שפות ועוד כהנה וכהנה. אם נחזור לעולם המוזיקה, ישראל שנת 2007 כבר מזמן אינה רק פופ/ רוק מקומי וטראנס. כמעט לכל מי שפגשתי השנה היה סינגל או אלבום חדש, פרומו, ויניל או דמו לכזה שבדרך.
אנשים שטעמם המוזיקלי מורכב מהרכבים טבעיים (גיטרה, בס, תופים למשל), אנשים בעלי טעם מוזיקלי מוכתב (גם אם הם לא יודעים, גם אם הם לא מודים) וחובבי מוזיקה מחתרתית על סוגיה בין כל אלו ישנם כמה קווי דמיון. בכול הנוגע למוזיקה נראה שכולם קצת מורידים, קצת צורבים וקצת מעתיקים. עולם המוזיקה בכלל עבר בכמה שנים האחרונות טלטלה דיגיטאלית אכזרית בעוצמתה - החל מהעתקה ביתית באיכות מדהימה, דרך תוכנות שיתוף קבצים מצוידות במהירות הורדה מסחררת, ואל נגני קבצי הMP3, MP4, אי-פודים, אי-פון ושאר ירקות. לא! הפסקה הבאה לא הולכת לצלול לדיון המשמים על זכויות יוצרים, הפצה והעתקה.
2007 שנת הפצצה (או- כי על איכות מתפשרים)
את הפצצה של שנת 2007 הפילה דווקא מפלצת רוק, אולי מהאחרונות בעולם הצריכה ההיפר-סלקטיבי שיוצר האינטרנט: רדיוהד. רבים כתבו על הבאזז, על ההייפ וגו'. מעטים הוסיפו מילה או שתיים על האלבום והיצירה המוזיקלית. כך או כך, רדיוהד מצאה את עצמה עוד בטרם יצא האלבום "In Rainbows " משוחררת מכל חוזה עם חברות ההפקה. הלהקה העצמאית ניצלה היטב את הפופולריות העצומה שבנתה במשך העשור וחצי האחרונים ולפחות מבחינה השיווקית, לקחה את כל הקופה ותרמה את עולם המסחר האלקטרוני לטובתה. הפעולה הפרסומית/ יח"צנית של רדיוהד אפשר לכל אדם להוריד את האלבום המלא במחיר שנראה לו (לצרכן) הנכון ביותר.
אבל התעלול הזה לא יכול לעבור בשתיקה. אני מעריך כי מהירי ההחלטה, העצלנים או הטכנופובים מבין הגולשים וודאי לא ייחסו חשיבות לפרט הטכני הקטן והזניח שנח בכונן הקשיח שלהם בסיום העסקה ולא הוזכר ולו במילה בתהליך הרכישה עשרה קבצי סאונד דחוסים באיכות בינונית. נכון שאפשר לחכות עד שהדיסק בגרסה המהודרת ייצא לשוק, אבל מהותו של מבצע "שלם כמה שתרצה, קבל מוצר באיכות סאונד בינונית" מרגיש כמו מהלך קר של אנשי שיווק תאבי בצע.
אחרי מאות שעות אולפן, חזרות והקלטות, אחרי עוד כמה ימים מתחת לידיים של אשפים בהנדסת סאונד (בריטים לא מפספסים ביט), אחרי מיקס ומאסטרינג, החליט מי שהחליט שהמהלך הנבון ביותר הוא לבעוט בדלי היצירה ולפזר את מעטפת האיכות הייחודית של רדיוהד מהם והלאה. בעולם שבו שומעים צקצוקי 64פולי ומתגאים ב"סאונד הנהדר" של הסלולר, מהלך כמו זה עלול להיות מכת מחץ לכל מי שמחשיב עצמו כמוזיקאי או כחובב סאונד, גם אם לא בשנה הקרובה אז בשנים הבאות בוודאי.
החזרה ארצה 2007 שנת הבאס, הדאב וכל מה שבסביבה
אחרי שנים של טראנס, אמבייאנט, קלאב האוס והיסטריית המינימל-טכנו של השנים האחרונות, שנת 2007 היא ללא כל צל של ספק השנה של הדאבסטפ. זר לא יבין זאת וכנראה גם מי שחי לו מחוץ לבועה, אבל תל אביב השנה אימצה קרוב-קרוב לליבה את הז'אנר העולל. הנקודה המעניינת ביותר, היא העובדה שההייפ כולו נעשה בזמן אמת, כלומר במקביל להתפתחות הז'אנר בעולם. ילדי הג'אנגל של שנות התשעים, חובבי הדאב הסטלנים, הילדות היפות של ההיפ-הופ וילדי הרחוב של הדראם'נ'בייס - כולם ביחד מנענעים את הראש לפנים ולאחור בתנועת מטוטלת על אקסטה.
התחושה של הדאב, העוצמה של הבאס, הצלילים הפסיכיים מהעולם החיצון בגיבוי שני ליינים משובחים של מסיבות (טבק, Kids Up Late), הפכו את תל אביב לאחת הזירות הלוהטות בתחום בעולם כולו. אם מישהו עוד צריך הוכחה, שיכנס לדף הבית של שני הליינים הללו במיספייס ויציץ ברשימה המפוארת של המפיקים/ יוצרים/ די.ג'ייז שהגיעה לכאן בשנה האחרונה. אם נוסיף לכך את הכישרונות המקומיים שיוצרים דאבסטפ כחול לבן בלי סוף, ומקבלים הזמנות לרמיקסים מהאמנים הלוהטים ביותר בזירה, נקבל בונבון דאב עם יופי של אווירה.
אקורד סיום (הרמוני)
למרות המוות הקליני שבו מתנהלים המועדונים הגדולים, וחרף חוסר היציבות שאוחז ברוב המועדונים (הבינוניים עד קטנים), נראה שלעם ישראל לא די. כך שבמקום לסכם את מיטב אלבומי והופעת השנה (שאותן אסכם בנפרד באתר התחנה), הייתי ממליץ בחום לקחת חלק באושר האנושי והעושר האמנותי של השנה האחרונה.