דיזי נאבי

האמן הטוב של השנה הוא לא אחר מאשר Dizzee Rascal. ביוני הבחור הזה – בסך הכל בן 22 - שיחרר את אלבום האולפן השלישי שלו, "Maths and English" (ה-Math מייצג את ההפקה וה-English את המילים). מה שעושה את האלבום הזה לכל כך "טוב" זה העובדה שמר רסקאל נותן לך בדיוק את מה שאתה מצפה ממנו, ומגיש לך את מנת הגריים בדיוק בטעם הנכון, בקצב, בסאונד מדהים ומעל לכול, הקול שלו, שיורה כמו נשק אוטומטי ולא מחמיץ ולו ביט אחד.

בשונה מאלבומים קודמים שלו, בדיסק הזה רסקאל נותן טיפה יותר דגש על הפקה נקייה וגיוון. יש אומרים שאליל הגריים הבין שהוא צריך לקרוץ טיפה יותר לכיוון הקהל שיושב לו אי שם בצפון אמריקה ואוהב את הביטים שלו מפציצים ונקיים יותר. האלבום הזה נשמע לפעמים ממש כאילו יצא מהמעבדה של Dr. Dre והדבר היחיד שמחזיר אותך למזרח לונדון הוא המבטא המקסים שלו. אבל כל זה לא ממש משנה, כשכמעט כל רצועה פוגעת בול – בין אם אלו הגיטרות המכסחות ב-"Sirens" או הדואט המקסים לילי אלן ב-"Wanna Be". הכול עובד כאן.

דיזי רסקאל, "Maths & English"
(BNE)

במרץ השנה הוציא RJD2 את אלבומו "The Third Hand". כשהאלבום יצא, הוא גרר אחריו גל לא קטן של הדים ולא בגלל שמדובר באלבום טוב או רע בצורה יוצאת דופן; הסיבה היא פשוטה: RJ עושה באלבום הזה משהו שונה לחלוטין מכל מה שמישהו ציפה ממנו - מלבד ההפקה, הוא גם אחראי על תפקידי השירה והנגינה באלבום הזה. הקול של RJ עדין, נקי יחסית וחשוב מכול, הולם את ההפקה של הדיסק בצורה יוצאת מן הכלל. אז נכון, זה לא האלבום המשובח ביותר שלו, אבל יש בו שילוב מקסים בין ביט היפ-הופי לחלוטין והפקת פופ מלאת נשמה. וחשוב מכל, יש בו חדשנות.

ממש לא מזמן, באוקטובר השנה, שחרר Fink את אלבום האולפן השלישי שלו "Distance and Time". הסיפור מאחורי האמן הלונדוני הזה הוא די מעניין - עד לפני קצת יותר משנה היה מזוהה פינק יותר עם מוזיקה אלקטרונית יותר, אבל בשנה שעברה, עם הדיסק "Biscuits for Breakfast", הוא יצא מהמסגרת המסונתזת שלו והחל את מסעו בתור זמר-יוצר, שהלמה אותו בצורה מושלמת. גם בדיסק החדש, מראה לנו פינק את היכולות שלו בריגוש דרך מינימאליזם צרוף, כאשר הוא משלב בין רוק-בלוזי להפקה מאוד מכאנית ומדויקת ובכך נותן מימד לכל כלי וכלי באלבום. כמו ב-"Biscuits for Breakfast" גם ב-"Distance and Time" הוא לוקח את כל האלמנטים המוזיקליים שלרשותו ומוציא מהם את המקסימום מבחינת צליל והפקה. באופן אישי אני מגיב בצורה די קשה כאשר בסוף הדיסק, מחכים לרצועה הבאה בקוצר-רוח ומגלים שזהו, הדיסק נגמר.