מאיר בעל הנס

שתיקות של שש שנים ושבירתן עם כיפה הן לא דבר חדש במשפחת בנאי. אהוד ואביתר כבר השאירו את הרוחניות באוויר הטקסטים שלהם ושתלו אותה לעתים רחוקות ("הרמח"ל" של אביתר בנאי ו"מתי תבוא" של אהוד, למשל), אלא, שהאח מאיר החליט לקחת את הנושא רחוק מכולם עם אלבום שלם של פיוטים, טקסטים קורעים מחד של בקשת תשובה ומענה מהכל-יכול ומאידך שירי אהבה סמי אירוטיים בשפה נקייה.

שני הצדדים הללו מייצגים את "שמע קולי", אלבום שזועק אנכרוניזם מכל פינה שבו: בלחנים - שבחציים הקרדיט נתון בשלמותו או בחלקו למלחין הפופולרי מכולם, "עממי" - בעיבודים הפשוטים ובעיקר בהפקה המוזיקלית של גיל סמטנה, שבמקום להתווכח עם האופן שבו בנאי נוטה לחזור על עצמו מעל ל-20 שנים, הלך על נוסחת גבעת חלפון ("מה שעשינו ב-67"). כמובן שאופיים של הטקסטים, בעברית תנ"כית/מדרשית לא תרם לתחושת שנות ה-2000, אבל בדיוק כאן, טמונה האמירה שהופכת את "שמע קולי" מפארסה פוטנציאלית לאגרוף בבטן.

מאיר בנאי תמיד היה כותב מצוין. אלו שמצליחים להבדיל בינו לבין שאר אילן היוחסין יוכלו לשלוף בקלות 10 טקסטים מעולים, גם מבלי לצלול לתוך הדיסקוגרפיה שלו, אבל בתוך התהליך שכל הנראה עבר על בנאי בשנים האחרונות, כנראה שנגמרו לו המילים. ייתכן שהעברית המדוברת אותה הוא נשם ובה יצר, כבר לא הספיקה לו בכדי לממש את הצורך הראשוני של כל אמן משמעותי: להגיד משהו. לכן, כשזה מגיע למילים, בנאי לא מסתפק בבינוניות; את שירי האהבה הוא מחליף ב"איילת חן" ו"פלח הרימון", ויוצא מהניוון אליו נכנס הפופ הישראלי בכל הקשור לדרכים בהן ניתן להביע רגש מבלי להישמע אידיוט. במובן הזה, ההתיישנות היא דווקא חדשנות, כי בחיפושיו, מוצא בנאי פנים חדשות לנושא שהיה שחוק עד בחילה. אפילו לדמות השיכור והנווד הזרוק, שעיטרה שירים רבים ויפים בקריירה של בנאי ("המסיבה שנגמרה", "הלילה של אתי"), בנאי מוצא תחליף יהודי בדמות "המשחק בקוביא", שמדבר על מהמר כפייתי וגורלו הצפוי.

העוצמה של שירי התחינה באלבום ("שמע קולי, לך אלי" והדוקר מכולם, "עננו"), כולם סביב הבקשה למענה כלשהו מאלוהים ואפסיות האדם למולו, הופכים את "שמע קולי" לתפילה מחוץ לבתי הכנסת; כרטיס כניסה לעולם שרובנו חרדים מלדרוך באזורו. דמותו של בנאי, הצנועה והחמה, מקרבת את הטקסט ומשליכה אותו גם על מי שלא בקיא ביצירותיו של "משה הסופר מרומא"(לא נשמע כמו כינוי לטוקבק?), או לא נהג לפקוד את סליחות חודש אלול, משם לקוחים כמה מהשירים. מאיר בנאי פשוט גורם להם להישמע כמו שירים שלו.

זה סוד קסמו של מאיר בנאי, שגורם לו להתגבר על עובש מוזיקלי של שנים והיותו פרפורמר בעייתי במקרה הטוב; בקולו הייחודי ובהגשה מיומנת הוא מפיל חומות ניכור של שנים. עד כמה שבנאי מיושן, אין לו תחליף - זוהי הישראליות במיטבה, כזו שאין לה תחליף עולמי. באלבום הוא מאבחן בדייקנות את הנקודות החלשות של קהל מאזיניו, שמחפש תוכן וכבוד מינימלי, וחודר אליו בעוצמות כמעט חזניות. תכונות אלו מאפיינות גם את אהוד ואביתר, אייקונים גדולים ממאיר בגלל כריזמה (אביתר) וחשיפה תקשורתית נבונה (אהוד), אבל ב"שמע קולי", מאיר מוכיח, שוב, שלרוב הוא עומד איתם בשורה אחת מבלי למצמץ.

בשיר הנושא הוא לוקח ריף שעם קצת יותר מהירות ואנרגיה היה נשמע כמו "צ'ופ סוי" של סיסטם אוף א דאון, ושורף אותו בשירה מהמעיים שסומרת את שערותיו של אחרון הציניקנים. ב"עננו" הוא כמו נידון למוות שזו תפילתו האחרונה. גם בשירים החלשים יותר, כמו "שלום לך דודי" בנאי הוא אמן מבריק של הבנה ופירוש של טקסט דרך ההגשה. האינסטינקט הראשוני הוא להתנגד לאמנות שמסרבת להתחדש, אבל הכישרון של בנאי לרגש חזק יותר - הוא היה שם ב"מנגינת הנדודים", האלבום והשיר, והוא נמצא שם באותה צורה בדיוק גם ב"שמע קולי", ונראה שהוא לא ייעלם אף פעם. בעזרת ה', כמובן.

הכיוון של מאיר בנאי ב"שמע קולי", הוא ככל הנראה המקום אליו הולך חלק נכבד מהמוזיקה הישראלית בשנים הקרובות; זה החל בקבלה ההיסטרית ל"אנא בכוח" של עובדיה חממה, וילך ויתגבר כשעוד ועוד אמנים יראו בטקסט היהודי כלי הבעה לגיטימי, שמייצג איכות, אך לא מבריח קהל. לצידם צומחים גם אמנים שרואים בסוג הזה של טקסטים השראה יחידה ומעבדים אותה לעברית דומה, כמו קובי אפללו.

שגיא כהן כתב פעם שבזמן שהכדורגל האירופאי עבר תהליך של הומניזציה ואמונה באדם, הכדורגל הישראלי הפך כר פורה לעוסקים בלחשים, קמעות, ואמונות תפלות. בדומה, ככל שהמוזיקה העולמית מעמיקה את הנבירה בקצב החיים הנוכחי של יוצריה מתוך הערצה ומחאה (אל.סי.די סאונדסיסטם, בלוק פארטי וכו'), המוזיקה הפופולרית בישראל ממלאת את הריקנות שבה בטקסט היהודי, שמחליף את האמירה האישית. אני מרשה לעצמי להניח שרובם ככולם לא יגיעו לעשירית מרמתו של "שמע קולי", ויישמעו כמו שטיח מתרפס שמתרפק על זיכרונות מבית אבא, וזה מסוכן. במדינת ישראל, כמו במשפחת בנאי, אין עוד יוצרים כמו מאיר בנאי.

מאיר בנאי, "שמע קולי" (NMC)