הדבר שהכי מייחד את 2007, הינה העובדה שהשנה יצאו מארצנו המתכלה המון הרכבים וחומרים אשר לשם שינוי מצליחים לא לעמוד במקום והכי חשוב - אינם מחקים בצורה בוטה את האחר. פה זה לא מנצ'סטר כאן מקסימום תל-אביב. חם, דביק אגרסיבי וכולנו מזיעים את אותה תחושה קולקטיבית של "נדפקנו". שילוב שיכול לייצר יופי של מוזיקה. בטראנס הבינו את זה כבר מזמן.
לוס כפרוס הרכב הסקא הישראלי ששר בעיקר ברוסית, הוציאו אלבום בכורה. נכון שאני לא מבין אף מילה, אבל האנרגיות הטובות והמצב רוח המעולה שהאלבום הזה מצית בשנייה, לא הולכות ברגל. בכלל, חובה ללכת להופעה של ההרכב, רצוי במצב של שיכרות קלה עד מתונה. השילוב של הרוסית וההשפעות המוזיקליות מאיים רחוקים, יוצר למרבה האירוניה דווקא משהו מקומי, אמיתי ומצוין.
אם כבר שילובים, כדאי להזכיר גם את בלקן ביט בוקס, שמשלבים הכול ומהכול באלבום האחרון שלהם. "נו-מד" באמת נשמע כמו משהו חדש שקשה לתאר במילים. כל שיר נשמע אחרת ומושפע מסגנונות אחרים. המפגש של אלקטרוניקה עם מוזיקה הלטינית, ערבית, יהודית וכל סגנון אחר שתוכלו לדמיין, יוצר אלבום סופר-מעניין, שקשה להישאר אדישים לקצב ולאנרגיות שמתפרצות ממנו. בלתי אפשרי לקטרג את "נו-מד" בז'אנר מוזיקלי כזה או אחר, וזו ההוכחה הניצחת עד כמה האלבום חדשני ומעניין.
קלה להשגה
לפני כמה שנים החליטו עבור מ.י.ה שהיא תהפוך לנלי פורטדו הבאה, איך לא, בעזרתו של טימבלנד. למזלה ולמזלנו, בשגרירות ארה"ב חשבו אחרת וסירבו להנפיק לה ויזה, מה שמלמד שלעתים שיקולים אטומים מובילים מדי פעם לדברים טובים. מ.י.ה, בתגובה, החליטה לארוז את המזוודות ולהקליט את האלבום החדש שלה, "Kala", בכל פינה אפשרית בכדור הארץ.
סימפולים של תרנגולות, יריות, דידג' ותופים אפריקאים הם רק קצה הקרחון של אלבום שמכניס בתוכו מטען מוזיקלי כבד, מכיל בתוכו הרבה ביקורת חברתית נוקבת, אבל לא מהסוג שמכביד על ההאזנה. מדובר גם במשוררת מחוננת עם שורות מחץ כמו "I've got more records than the KGB ". ללא תחרות או ספק, אלבום השנה.
דיזי רסקל, האיש בעל קצב הדיבור הרצחני, חושב שהוא עבריין, ועובר על כל חוקי התנועה של ההפקה. מה לעזאזל הולך שם באלבום? החל מ מקטעי פופ (יפים) עם לילי אלן, דרך סימפולים קשים של קולות אורבניים קרים, ועד לקטעי ג'אנגל שנשמעים כאילו נלקחו היישר ממסיבת מרתף לונדונית בסוף שנות ה-90. לא שומעים באלבום משהו שלא נשמע קודם, אבל הכול נשמע כל כך טוב כך שלא רצוי להתעלם ממנו. ערס צעצוע מוזיקלי.
גם האלבום של קייט נאש, הגרסה האלגנטית של לילי אלן, שווה האזנה. ובטח שגם "פייר אנד גולד" של בט פור לשס, שלוקח את המאזין למקומות אפלים וקודרים בצורה מאוד נעימה וקסומה.
קותימן הפליא באלבום שהופק כולו בדירת מגורים, ופרעה מונץ' יצר אלבום שרובו תענוג צרוף של היפ-הופ, פאנק וסול מלווה בהטפות אנטי-מלחמתיות.
איגי פה
והיו גם די הרבה הופעות. אני מאוד מקווה שלא מדובר בתקופה שנסתכל בה בנוסטלגיה מלנכולית ושהמצב רק ילך וישתפר. או בתרגום לישראלית עכשווית - שלא תהיה מלחמה.
הנפילה הגדולה מכולן הייתה לוריין היל, שהגיעה לארץ עם יותר מדי נגנים, שכבות ביגוד, איפור ובעיקר ציפיות. האישה שפעם אהבנו לשמוע גמרה את הקריירה כבובה מבולבלת שנראית כמו ג'יימס בראון ונשמעת כמו תרנגולת שחוטה. נראה שגברת היל נמצאת בעיצומו של מסע חיפוש עצמי לא מוצלח. אני מגדיר את לורין כהופעה הגרועה של השנה מכיוון שאת בלונד רדהד אני לא מגדיר בכלל כהופעה. השלישייה העגמומית הגיעה לארץ אחרי שהוציאה את "23", מילאה את ההאנגר ולחצה פליי. אחרי זה הם עוד העיזו לעשות את אותו דבר בבארבי האינטימי. כשביקשו מהם לבצע שיר כזה או אחר הם הגיבו בצחקוק נבוך. מה שכן, הסולנית שלהם שווה. אולי עדיף היה להישאר בבית, לשים את "23" במערכת ולגלוש ברשת לאתרי זימה יפנים. זה בטוח לא היה עולה 160 שקל. ירדתי נמוך מדי? לא יותר מלהופיע עם פלייבק.
קיד קואלה הגיע לביקור באיחור אופנתי; ביקור שבמהלכו הוא סיפק את אחד התיקלוטים הכי מדהימים שראיתי בחיים שלי, משהו על גבול העל-טבעי. מהירות ידיים שלא נתפסת ובחירות של קטעים, שחיברו אותו לקהל ואת הקהל לתקרה. ועדיין השנה מסתיימת עם סימן שאלה גדול - איך זה, שבשנת 2007 אחרי כל החידושים הטכנולוגים והניסיונות המוזיקליים האפשריים, הרגע שאותי הכי ריגש מוזיקלית ומילא בהשראה, היה הופעה של אדם בן 60 שלבש רק ג'ינס ונולד באתר קרוואנים? איגי אתה מלך.
דן בסמן משדר בקול הקמפוס את הודנא, שני ב-11:00
ואת המרתף, שישי ב-03:00