וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יאנג מארבל ג'איינטס: הלהקה שאתם צריכים להכיר

דנה קסלר

20.12.2007 / 10:20

אם לא הספיק לכם שקורט קוביין הכריז על יאנג מארבל ג'יאנטס כאחת הלהקות האהובות עליו, גם דנה קסלר עושה זאת

חשבתם שמגזין, עליהם כתבתי בשבוע שעבר, הם להקת פוסט-פאנק חשובה שסבלה מהזנחה היסטורית? קבלו את Young Marble Giants. אפילו העובדה שקורט קוביין הכריז עליהם כאחת הלהקות האהובות עליו, לא מאוד עזרה. אולי אם נירוונה היו מספיקים להקליט קאבר לשירם "Credit In The Straight World", כמו שהם תכננו, ואלמנתו של קורט לא הייתה מחליטה לעשות את זה במקומם (ב"Live Through This" של Hole), הכל היה נראה אחרת.

כך או כך, קרדיט מקורט קוביין זה דבר נחמד ומי שמכיר את הטעם שלו יודע פחות או יותר למה לצפות. בתור בחור שדגל בנו-בולשיט, קוביין היה חסיד מושבע של פופ צנוע ומינימליסטי, כנות חסרת יומרות וסאונד רזה. בגלל זה הוא קידם להקות פוסט-פאנק בריטיות נשכחות (בנוסף להערצתו ליאנג מארבל ג'יאנטס, הוא שכנע את סאב-פופ להוציא אוסף של ה-Vaselines הסקוטיים ואת דיויד גפן להוציא מחדש את אלבומיהן של להקת הבנות הבריטית ה-Raincoats). בגלל זה הוא אהב את זמר/גיטריסט הבלוז לדבלי, איקונות אאוטסיידר-מיוזיק כמו דניאל ג'ונסטון או ה-Shaggs, את שלישיית הבנות היפנית Shonen Knife ואת מפעלות הלואו-פיי של קלווין ג'ונסון, שבעצמו העריץ את יאנג מארבל ג'יאנטס, עד כדי כך שבתחילת הניינטיז הוא הזמין את מנהיג הלהקה סטיוארט מוקסהם לאולימפיה, וושינגטון, כדי שיפיק אלבום ללהקתו, ביט הפנינג.

מוזיקת מעליות והומור חולני

על אף השפעתם על כל להקת פופ תמציתי ומינימליסטי ב-27 השנה האחרונות, יאנג מארבל ג'יאנטס פעלו בסך הכל שנתיים, והדיסקוגרפיה שלהם הייתה צנועה ביותר. השלישיה הוקמה בקארדיף, בירת וויילס, ב-78', על ידי האחים סטיוארט ופיליפ מוקסהם והזמרת אליסון סטאטון. סטיוארט כתב את השירים, ניגן בגיטרת ריקנבקר עם סאונד מתכתי וטרבלי להפליא ובאורגן איטלקי ישן וזול משנות השישים, אחיו הצעיר פיל ניגן בבאס ואליסון – שהייתה חברתו של פיל – הייתה הזמרת, למרות שזה לא כל כך מצא חן בעיני סטיוארט. במקום מתופף הייתה להם מכונת תופים פרימיטיבית, והם השתמשו גם בכל מיני אפקטים מוזרים שבן דוד של האחים בנה, מה שהוסיף למוזיקה הרצינית והממושטרת שלהם אווירה צ'יזית של "מוזאק" (מוזיקת מעליות) וסוג של הומור חולני.

בתור להקה שפעלה הרחק מכל זירה של התרחשות, סיכוייהם לפרוץ היו קלושים, אבל אחרי ששני שירים שלהם הופיעו באוסף של להקות מקארדיף, התגלו היאנג מארבל ג'יאנטס על ידי הלייבל הלונדוני החם של השעה, ראף טרייד. בפברואר 1980 הם הוציאו בו את אלבומם הראשון והיחידי: מופת של פופ מאופק ומרוסן הנושא את השם "Colossal Youth". האלבום יצא מחדש כבר כמה פעמים בעבר, אך השנה הוא זכה להוצאה מחודשת שווה במיוחד, המכילה - בנוסף ל-15 שירי האלבום - כמעט את כל החומרים שהלהקה הקליטה אי פעם: את האי.פי "Testcard" מ-81', את הסינגל המוקדם "Final Day", אסופה בשם "Salad Days", שיצאה בשנת 2000 ומכילה דמואים, וגם את ה"פיל סשנז" שהם הקליטו למעריץ ג'ון פיל בשנה שהאלבום יצא.

לכבוד ההוצאה המחודשת התאחדה הלהקה במאי השנה להופעה בעיירה קטנה בוויילס, ולפני חודשיים הם נתנו הופעה גם בצרפת. כצפוי, הם לא ניסו לרכב על גב הרה-אישיו הזה ולא הלכו על הופעות מיוחצנות בבירות העולם. זה די חבל, כי אולי אז עוד כמה אנשים היו נחשפים לאלבום הזה, ששום דבר כמעט לא נשמע כמוהו (האמת, קטעים מבוססי אורגן כמו "The Taxi" או "The Man Amplifier" מזכירים לי את הפה והטלפיים, אבל אולי זה רק מרוב התרגשות לקראת האלבום החדש שלהם).

האין גדול מהיש

יאנג מארבל ג'יאנטס היו להקה שיודעת לתת כבוד לרווחים בין הצלילים. הסאונד הקפדני, הצנוע והפשוט שלהם נשמע כמו טפטוף - הוא דליל אך לא מפוזר, ה"אין" בו גדול מה"יש". מבחינתם מה שהוא לא הכרחי ומהותי, הוא מיותר. התוצאה נותנת הרגשה של סדר מופתי שהוא קר ומנוכר, אך גם נעים ומנחם בדרכו. הגיטרה של סטיוארט מוקסהם שימשה כמעט אך ורק כגיטרת קצב, בעלת סאונד יבש וטרבלי, והיא הצטרפה לבאס ולמכונת התופים כיחידת קצב קונסיסטנטית. לפעמים זה נשמע שכל מה שלהקה הזאת עושה זה חובטת בקופסאות שימורים ומותחת גומיות בעצבנות. על הרקע הזה מנוגנת מדי פעם מנגינה באורגן, ובין לבין מגיחה השירה של אליסון סטאטון, שנשמעת כאילו קצת לא נעים לה להפריע, אבל פשוט יש לה משהו חשוב להגיד.

הקול של סטאטון, המרחף מעל לעיבודים הדלים, הוא חלש, עדין ושברירי, אבל תמיד קולי לגמרי ולעולם לא חמוד או מתיילד (מה שמבדיל בינה לבין כל זמרות הטווי-פופ המעצבנות שהושפעו ממנה). עיתונות הפופ הלונדונית של תחילת שנות השמונים התאהבה במראה הילדה הטובה, הפרובינציאלי והלא אופנתי שלה, שכלל פוני ושיער אסוף בקוקו או בשתי צמות, שמלות פרחוניות, נעלי התעמלות לבנות וגרביים. תארו לעצמכם את השוק שהם קיבלו כשהם גילו שהיא מעולם לא הייתה בבני עקיבא ושהיא מעשנת בשרשרת.

אחת הבעיות בלהקה, שבסופו של דבר גרמה לפירוקה, הייתה העובדה שסטאטון לא שרה את מילותיה שלה, אלא את הטקסטים הכעוסים של סטיוארט. כך נוצר המצב המוזר שאליסון סטאטון שרה בטון קר ואדיש על מערכת היחסים הבעייתית של סטיוארט עם החברה שלו (על רקע הניכור של העולם המודרני ואימת האטום – בכל זאת, מדובר בפוסט-פאנק). אפשר להסביר את זה בכך שאליסון שמה קצוץ על הבעיות של סטיוארט עם החברה שלו. מצד שני, האינטונציה שלה ממחישה היטב כיצד הניכור של העולם המודרני הפך אותה ואת חבריה לזומבים תלושים, מבודדים ומרוקנים, שלא נותר להם דבר לעשות מלבד לנסח את כתב האישום המוזיקלי התמציתי, הישיר והמדויק הזה. ולהשתעשע מעט בצפצופים מוזרים.

יאנג מארבל ג'יאנטס, "Colossal Youth" (דומינו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully