האמן 17: פיטר יעקב מלץ

    הוא עייף מהפוסט-מודרניזם, התלבט בין להיות נזיר זן לבין להיות אמן ורואה בעצמו פסל במובן הכי פשוט של המילה

    • פיטר מלץ
    מיכל וילצקי

    פיטר יעקב מלץ (34) מציג בימים אלה במספר תערוכות במקביל: בביאנלה לרישום בירושלים, בתערוכה "משנה מקום" במוזיאון בת-ים, בגלריה העירונית ברמלה בתערוכה "כוח שבע עשרה" , ובגלריה "3 מטר", תערוכת יחיד בחלון ראווה הצופה לרחוב פלורנטין.

    טוב לדעת (מקודם)

    מדרסים בהתאמה אישית: חצי שעה ואתם בדרך לחיים חדשים

    לכתבה המלאה

    מבט לרומנטיציזם

    המבט האינטימי על יצירות רומנטיות, ובעיקר של ויליאם בלייק, מאפשר לי לחוש את הנפש והנשמה שלי בעוצמה שאני זקוק לה כדי להרגיש חי. זוהי עוצמה על סף הפאתוס. בנוסף לכך, המבט על היצירות המוקדמות האלו נותן לי אפשרות לתפוס את הזמן בצורה איטית ומהורהרת יותר, מעין מגננה ממהירות הדימויים העכשווית. זהו לא מבט נוסטלגי, אלא מבט אל העתיד. אני משער שבעתיד אזנח את הרצון הזה לטובת מבט ישיר ולא מתווך על המציאות שלי.

    "יפו שלי יפו שלך"

    תבליט גדול ממדים העשוי חומרים הלקוחים מחדר האמבטיה: חרסינות, מגבות וסבונים. העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם תלמידי חטיבת עירוני ז' ביפו כחלק מפרויקט אמן-מורה של משרד המדע והספורט (כעת של משרד החינוך). העבודה הוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2006 כאשר כל שמות הילדים הופיעו בתווית ליד העבודה. העבודה באה להפגיש את התפיסה האוריינטליסטית עם המקומית. הדימוי לקוח מהדפס של זאב רבן. חשוב להדגיש שהמפגש עם הדימוי האוריינטליסטי חשף בפני התלמידים זווית אופטימית של העיר.

    אמנות טובה

    כשהייתי שומר במוזיאון ישראל התאפשר לי לשהות זמן ממושך מול עבודות. שם גיליתי שעבודה טובה היא עבודה שיש לה חיים ואישיות משלה, ושניתן לנהל איתה שיחה עשירה ומרתקת ממש בדומה לאדם מרתק שאני פוגש ומעוניין לשהות במחיצתו. אישיות זו נוצרת תוך כדי תהליך היצירה, בו היוצר אינו אונס את העבודה ומשתיק אותה, אלא מקיים איתה דיאלוג. יצירה כזאת ממשיכה להתפתח ולשנות "מצבי רוח" ולעולם ממשיכה לשאול שאלות.

    אמנות גרועה

    אמנות שנעשית מתוך אינרציה אוטומטית, בה התשובות ידועות מראש. עבודה גרועה היא עבודה שתמיד התקיימה במקום בטוח וברור מאליו, כזאת שלא הפתיעה את היוצר ושהיוצר לא נתן להפתעה לקרות.

    אמנים שהשפיעו עליי

    פליני וברויגל – בגלל היכולת שלהם לגעת ולהביע אינטימיות חברתית. משה גרשוני ופסח סלבוסקי - בגלל היכולת שלהם להישאר עצמם בלי העמדת פנים ביצירה שלהם ובמפגש איתם, פשוט מעוררי השראה. לארי אברמסון ונייג'ל רולף – בגלל הפלגות אינטלקטואליות למחוזות קסומים והדבקות האמנותית. נחום טבת ולנס הנטר – מאסטרים של פיסול איש איש בדרכו ומורים בחסד.

    איקונוגרפיה אתיופית

    מאז שטיילתי עם אישתי באתיופיה, אני אוהב, וליתר דיוק מרותק בראש ובראשונה לסיפורים הפשוטים באיקונות האתיופיות. סיפורים אלו מצוירים בסגנון שמזכיר לי ציורי ילדים או קומיקס אך למעשה מכילים בתוכם מצבים אנושיים ורגשות מורכבים, זו יכולת אדירה בעיניי (להעביר מורכבות אנושית בציור פיגורטיבי פשוט). לאיקונות עצמן תפקיד גם חינוכי וגם טרנסנדנטי המפגש בין האנושי לטרנסנדנטי הוא מפגש שתמיד מצליח להניע אותי ליצור. הלכה למעשה, אני לרוב לוקח רעיונות מהאיקונות ומוצא את המקום האישי שלי בהן.

    תיק עתונות:

    כשפיטר יעקב מלץ שוכב באמבטיה, כפי הנראה הוא חושב על עניינים ברומו של עולם. עובדה: אחת מהעבודות המשמעותיות ביותר עבורו נוצרה בזמן הרחצה - "שוכב באמבטיה וחושב על טבח התמימים". טבח התמימים הוא ספק בדיה או מיתוס נוצרי וספק סיפור היסטורי על טבח שביצע הורדוס בתינוקות בית-לחם לאחר ששמע על הולדתו של ישו. "שכבתי באמבטיה, מבקום הכי ביתי ונינוח", מספר מלץ, "וחשבתי על היצירה של רובנס 'טבח התמימים'. פתאום מצאתי בסבון את השומן האנושי, במגבות את הדם וכן הלאה. ולאחר מכן במשך שנה יצרתי תבליט, משהו בין ציור לפיסול, שהוא גם שטוח ודקורטיבי, אבל גם נפחי ומשלב את הקונקרטי והפנטסטי".

    הרגע הבודד באמבטיה ותהליך יצירת העבודה, מזקק את עיקרי המסע שהוא עורך באמנות: ציור ופיסול, מיתוסים דתיים, געגועים לאולד-מאסטרס וכבוד לאמנות הקדם מודרניסטית.. העבודה הוצגה בזמן לימודיו באנגליה (תואר שני בפיסול ברויאל קולג') בתערוכה קבוצתית שנקראה “young masters”: "התערוכה כלללה אמנים צעירים שמסתכלים על המאסטים הגדולים, שהם המפתח להכנס למקומות של ההשראה הרומנטית סביב האמנות".

    מלץ עייף מהפוסט-מודרניזם. לאחר ששב מאנגליה לארץ הוא גילה שבארץ עדיין שולטת ביד רמה הרוח הפוסט-מודרנית. באנגליה, לדבריו, כבר מזמן עברו הלאה, "מעבר לציניות, הניהיליזם ועודף המלל". הוא מציע לחזור לישן ממקום רענן יותר, ואופטימי: "האופטימיות שלי נובעת מהבנה שצריך להיות נאיבי, במיוחד אחרי הפוסט-מודרניזם. אנחנו זקוקים לאפקט מחייה של תקווה. חזרה לרומנטיקה של להיות אמן. אמן במובן הזה, יש לו כוח להיות 'טוטאלי ארטיסט'. הוא היוצר, ולא אכפת לו מה שיגידו".

    הוא מלמד פיסול בבצלאל ומקווה להכשיר את הדור הבא של היוצרים ברוח הזאת. התרגיל הראשון שהוא נותן לסטודנטים בשיעור שלו, הוא ללכת מיד לרקוד. לא תמיד כולם נשמעים להוראה, אבל זה לא מייאש אותו: "מי שביצע- הרוויח, ומי שלא, דיינו. אמנות דורשת משמעת עצמית, אבל כזו שבאה מתוך הנאה, לא יעזור לי אם אני כל הזמן אדרוס אותם. פיסול קשור לתנועה ולגופניות. כשאני הולך ברחוב אני מפסל, ומסביבי הכל מקצבים ומוזיקה".

    מלץ מזהה אופטימיות אצל דור הסטודנטים החדש. בימי לימודי התואר הראשון בבצלאל, הוא הרגיש שהלמידה כורעת תחת נטל הפוסט-מודרניזם, מפרק, שם הכל בקונטקסט. "היום המחלקה לאמנות לא באה ממקוםכל-כך נוקשה". ההבנה שאפשר ללמוד אחרת צמחה בימי לימודיו אנגליה: "ברויאל קולג' טכניקת הלימוד קלאסית מאוד: את הבחירה הראשונית לעשות יצירה כבר עשית, ויש שלב שזה מתהפך, כמו הריון, ברגע שהילד יוצא הוא כשלעצמו, אין לך שליטה עליו. אתה מתחיל לדבר פיפטי-פיפטי עם העבודה. אתה שואל אותה 'מה את רוצה ממני, לאן אנחנו הולכים ביחד?', במקום 'למה התכוונת כשעשית את זה?' כמו שיטת הלימוד בארץ שנסובה סביב השאלה של המורה לתלמיד והתלמיד לעצמו".

    הוא רואה עצמו כפסל "במובן הכי פשוט של המילה": "כפסל, אני אדם שמקיים דיאלוג עם החומר. הפיסול שלי הוא אסמבלג'יסטי. גם כשאני מצייר אני יוצא מהחומר. אני נמצא שם בתווך בין ציור לפיסול, ובכלל אני נמצא בתווך בין הרבה מקומות". אחד ממצבי הביניים הללו- הוא העיסוק שלו בקשר בין הפיזי-חומרי לבין המטאפיזי. כמורה וכאמן הוא מלמד את הסטודנטים של על חלל. לדבריו קימים שלושה חליים: החלל פנימי, זה שבתוך גופינו, אותו לא נראה לעולם, החלל האינסופי מחוץ לנו, שגם מבחינה מדעית נתפס כאינסופי, והחלל התרבותי. "הפסל צריך להכיר את החללים האלה, הפסל נע כגוף בין החללים האלה, ומההבנה של חלל אני מגיע לאזורים יותר מופשטים. אני כמו צייר איקונות: אני בונה גשרים, חייב לעבור דרך החומר כדי להגיע למה שמעבר, למטאפיזי".

    את החיפוש אחר המטאפיזי הוא מכיר לא רק כאמן, אלא כמי שעמד בצומת דרכים בחייו, ולאחר לימודי בודהיזם בהודו והתלבט בין הבחירה להיות נזיר זן ולבין אמנות, הוא כמובן לא בחר בזן. "בזן יש תשובות, ובאמנות יש שאלות. הקיק לי הוא להעלות את השאלות. אני לא רואה ערך בלהיעלם מהעולם. אני משתדל להינות מעצמי באמת ורואה אמנות כאפשרות להתפתחות בקשר מול המציאות".


    ***

    "משנה מקום"- מוזיאון בת ים ע"ש בן ארי לאמנות עכשווית, רחוב סטרומה 6, בת-ים

    הביאנלה לרישום בירושלים, בית האמנים. עד 19.1

    גלריה 3 מטר, ברח' פלורנטין 10. עד 26.12

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully