בלדה על בחורה רזה

בימים אלו מתבקשים חובבי מוזיקה בכל העולם לבחור את אלבום השנה שלהם, כשרוב הרשימות מחסירות את אחד הניסיונות האמנותיים הכי פוריים ומוצלחים בעיני בשנים האחרונות – אלבום הקאברים לבוב דילן, "I'm Not There", שהוא בעצם הפסקול לסרט שייצא בקרוב על חייו של המלך האמיתי של הרוק'נרול. כנראה בגלל שזה אלבום קאברים, אולי זה מבול המוצרים הציני – קטעי ארכיון, אלבומי אוסף עבשים, ספרים וסרטים אוטוביוגרפיים – שמשאיר אותנו כבר אדישים לדברים חדשים שיוצאים, בכל מקרה, יהיה זה עוול שלא לציין את האלבום הכפול הזה. התקליט הכי מתאים להעביר איתו את החורף.

ניסיונות מוזיקליים דומים בעבר של תקליטי קאברים תמיד התחלקו לשניים: תקליטי מחווה בהם המפגש בין השירים למבצעים המריאו לפסגות מוזיקליות מרגשות, או תקליטי חרפה בהם המבצעים לא הצליחו להתמודד עם השירים ולהכניס בהם זווית חדשה ומעניינת. אלבום מחווה אחד זכור לטובה הוא "I'm Your Fan" משירי לאונרד כהן, המקבילה משירי דילן נוסקת לאותם שיאים ממש, באחת היצירות הכי איכותיות שנעשו מיני רבות בעקבות האבן המתגלגלת.

לא קל להתמודד עם דילן. יותר מ-40 שנה, ועדיין אנשים מנסים לפענח אותו בדרכים שונות; צצים מחדש כמו ספרי הפרשנות לבודהיזם או ליוגה סוטרה. דילן התחמק תמיד מהמגירה אליה החברה ניסתה להכניס אותו. הוא שרט בעיתונאים שחיפשו את המסר, את התשובה שנישאת ברוח, את המנהיג שיגיד להם מה לעשות. כולם חיפשו אותו בהפגנות השמאל של שנות הששים, אבל דילן האמין שאם יש מסר בשירים שלו הוא בטח יותר גדול מתנועה פוליטית כזאת או אחרת, או התניה חברתית שצריך לפעול כלפיה, או סגנון מוזיקלי אחד שהוא הנכון.

גם היום עדיין ישנם אנשים שמצפים ממנו לא להתנסות בהשתתפות בפרסומות, במחשבה שדילן זקוק לכסף הזה (ולא שחסר לו), ומתוך אמונה שהוא חייב לחיות כמוהם. דילן התרחק מהמסגרות, גם ממסגרות שהן כאילו נאורות, ולכן כל ניסיון אומנתי ללכוד את מורשתו החמיץ משהו. ישנם כמובן פרויקטים נהדרים שנוצרו באולפני התקליטים והסרטים, הרוב לא הצליחו לגרד את דרגת האותנטיות הגאונית במקור.

היתרון הבולט של אלבום הקאברים האחרון הוא בכך שלא נעשה כאן עוד ניסיון רגיל להבין את דילן ותקופתו, אלא שהוא גם יבין אותנו ואת תקופתנו. לא רק להתקרב לצלילי הלהקות המבריקות שליוו אותו תמיד, אלא לקרב אותו לצלילי הרוק'נרול שלנו. להיפגש איתו בנקודת זמן שמחברת בין העולם שהוא שר עליו והעולם שאנחנו מכירים. לצורך המשימה הזאת, תמצאו בפסקול רשימת מוזיקאים בלתי מתחנפת: למשל, טום וורליין (טלוויז'יון), נילס קליין (ווילקו), לי רנאלדו (סוניק יות'), ג'ון מדסקי (מדסקי מרטין ווד), שמלווים בדרכם מספר מוזיקאים באלבום ועוזרים להם לעמוד בכבוד מול המראה הדילנית.

בולט במיוחד בחלקים האלה הביצוע שהם נותנים ל'Ballad of a Thin Man', עם סטיבן מלקמוס מפייבמנט, בתרגום אמיץ לזעם של דילן על אטימות החברה הכאילו מודרנית ומלומדת שהוא כתב בה את השיר, בגרסתה השונה/זהה לעולמו של מלקמוס, שמתעמת באומץ עם המקור ומצרף לצעקה של דילן את הצעקה שלנו.

אמנים אלטרנטיביים נוספים צועדים על אותו מסלול התכתבות עם שירי דילן, כשרובם המוחלט לא בוחר לגעת בשירים שמופיעים בכל אוסף שגרתי שלו, אלא מאיר את הפינות הבאמת אהובות בתקליטים שלו, שירים יותר חבויים, כל אחד והדילן שלו. לא בטוח שאחרי תקליט כזה צריך בונוס, אבל אם יש מקום שראוי לחשוף בו שיר של דילן עם דה בנד שלא יצא קודם, "I'm Not There" (כשם הפסקול וכשם הסרט), אז זהו בהחלט המקום. אבל עד שתגיעו לדובדבן, מחכה לכם המון קצפת.

אם עד היום חברתי היתה נבעתת מהרעיון שאני שוב אשמיע את קולו המחוספס של דילן, הרי שהפרשנות שהפסקול מציע השאירה את הדיסק הכפול באוטו שלה במשך שבועות, מזמזת שירים שנראו לה עד לא מזמן מטופשים ובלתי נהירים לאוזניה, תוהה על המשמעות והרקע, ומוצאת בתוכה לא מעט נקודות שדילן המקורי לא הצליח להגיע אליהן. ככה שגם אם אף אחד לא יחשוב לרגע שמדובר באלבום הכי מרתק שיצא ב-2007, עבורי זהו תקליט השנה.